כאב של אמא בפוסט קורע לב: "הבן שלי מנודה. מוחרם. מוחרם קשות"
אמא לילד בכיתה ד' שמוחרם כבר שנתיים, מרגשת את הרשת עם מכתב מלא כאב. המחנך אבינועם הרש קורא, מזדעזע ומזכיר: "זה יכול להיות גם הילד שלכם"
נראה שהגילוי שבנך או בתך סובלים כבר תקופה מחרם כיתתי, הוא ללא ספק אחד מחמשת הסיוטים וחלומות האימה הגדולים ביותר שיכולים לקרות להורה. הבעיטה בבטן והדמעות של הסבל שעובר על הילד מתלווים בדרך כלל בתחושת אשמה קשה שמתפרצת כתוכחה עצמית של ההורים ומשם ממשיכה באצבע מאשימה כלפי הצוות החינוכי.
לפוסטים הקודמים של המחנך אבינועם הרש:
שנתיים ואף מורה לא ידע
אני זוכר איך בהשתלמות בית ספרית לפני שנתיים שמענו על מקרה של נערה בכיתה ח' שהוחרמה מעל שנתיים. כן, גם אנחנו הגבנו ככה: שנתיים? לא יכול להיות. אין מצב! שנתיים? אבל איך? ואיפה היו כולם? ומה עם ההורים? ומה עם הצוות החינוכי? שנתיים? לא מאמינים.
אבל אז הגיעו העובדות והנפילות בין הכיסאות וההורים היו בטוחים שהצוות החינוכי יעדכן אותם אם חלילה יקרה משהו והצוות החינוכי היה בטוח שההורים יעדכנו אותו אם חלילה יקרה משהו ובשורה התחתונה קיבלנו סיפור זוועה חברתי של נערה שההורים שלה יצטרכו ככל הנראה להשקיע משאבים רבים בכדי לנסות ולהחלים מהצלקת החברתית הנוראית והטראומה שנחרתה בנשמה הצעירה שלה.
בשבוע שעבר דובר רבות על הפוסט המצמרר של אמא שותתת דם ששיתפה בתחושות הקשות שלה בעקבות מקרה שקרה לילד שלה ובגלל הכנות והעוצמות שלו, בחרתי להקדיש לו טור.
הפוסט המלא של רינה:
"הבן שלי מנודה. מוחרם. מוחרם קשות. מאוד קשה לכתוב את המילים האלה. מאוד קשה להשלים איתן", היא כותבת. "אבל זו המציאות. כבר שנתיים. ילד בכיתה ד' מוחרם. וכל יום שעובר ואנחנו מנסים לקלוט עם מה הוא מתמודד הלב נשבר יותר".
להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את כולם משחקים בחוץ ולו אסור להצטרף. אז הוא יושב ומסתכל מהצד. להיות הורה לילד מוחרם זה לשמוע שקוראים לו 'הקוף' ולאחים שלו 'האחים של הקוף', ככה באמצע הרחוב.
להיות הורה לילד מוחרם זה להתחנן למדריך בסניף שיעשה הכל שיצרפו אותו למדורה של כולם ושיוותר על הגרלה שתשאיר אותו בחוץ. להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך מתעלמים ממנו כאילו הוא שקוף לחלוטין. לראות אותו כל כך רוצה לצאת לשחק, אבל אין מי שמחכה לו בחוץ.
להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את המבט שלו כשהוא כל כך מחכה לפעילות סניפית, כי זה המקום היחיד שהוא מוזמן אליו. וגם שם הוא סובל מהקנטות. להיות הורה לילד מוחרם זה לשמוע כל הזמן מאנשים שונים וממקומות שונים איך שמעו שירדו וצחקו עליו ואיך הצילו אותו ברגע האחרון מעוד הקנטות.
להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך לבו נשבר כשעובדים עליו בטלפון שיגיע לשחק איתם ואז מתברר שזה היה סתם. להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את כל בני גילו ביחד צוחקים ונהנים בטקס יישובי ורק הוא צמוד אלינו ולא יכול להתקרב לחבורה. להיות הורה לילד מוחרם זה לחבק אותו כשהוא חוזר הביתה שבור כי אף אחד לא רצה לשבת לידו בפעילות יישובית ואז נאמר לו שמי שיישב לידו יצטרך לטבול במקווה מטומאת הקוף.
להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את המצב הלימודי מדרדר ולהבין שבמצב הישרדותי שום לימודים לא ישתפרו פה. להיות הורה לילד מוחרם זה לחפש כל טיפול שייתן לו קצת כח, קצת רוגע לנפש הכואבת. להיות הורה לילד מוחרם זה להבין מהמורה שלו שאם כבר מישהו מהחבורה מתייחס אליו בכיתה, אז הוא נצמד אליו ולא מרפה. ולך תסביר למורה שאיך אפשר לצפות ממנו אחרת.
להיות הורה לילד מוחרם זה כל הזמן לפצות – בחיבוק, ביחס, בפינוקים, באהבה. זה לעשות הכל כדי להקל עליו. להיות הורה לילד מוחרם זה לדעת שגם לילד שלי יש קושי, שגם הוא פגע, ועצבן, שגם הוא זקוק לגבולות. וזה עדיין לא מצדיק חרם כזה של שנתיים. והוא רק בכיתה ד', לעזאזל. להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את הילד שלך גיבור. עם דמעות בעיניים הוא יחפש חברים בשכבות אחרות להיות איתם, למרות הכל.
להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך האחים שלו כואבים ועושים הכל כדי להגן עליו. ואיך צוחקים עליו כשהאחים שלו באים להגן עליו. זה המבט הכואב ביני לבין שלום, בהבנה שאנחנו חסרי אונים מול הכאב הזה.
להיות הורה לילד מוחרם זה להבין כמה ילדים יכולים להיות רשעים. כן, רשעים. לא פחות מזה. וזה דורש איפוק. או-הו כמה איפוק. להיות הורה לילד מוחרם זה להתפלל. הרבה. לבקש מאלוקים שהתיקון הקשה הזה ישאיר את נפשו כמה שפחות פצועה ויבנה בו קומה של עוצמות, של כוחות.
להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך כל ההורים האחרים כאילו השלימו עם המצב. לפעמים הם כן מנסים להפסיק את הסאגה ולפעמים מאשימים את הילד שלי בכעסים המוצדקים שיוצאים עליו. זה גם להפסיק כבר לשתף אותם ואת מערכת החינוך בה הוא נמצא, גם כששוב קורים דברים איומים. כי גם ככה שום דבר לא משתנה.
ואל תיטעו. באמת שיש לנו ילד גיבור. כל כך גיבור. הוא חונק את הדמעות ומחפש הלאה, למלא את הלב. אבל תגידו לי אתם, איזו אמא יכולה להשלים עם הלב השבור של הילד שלה?"
אז מה ניתן לעשות כהורים?
קודם כל, לתחזק ולדאוג שיהיה ערוץ תקשורת פתוח ורשמי בינינו לבין הילדים שלנו. חלאס כבר עם שאלות ה'איך היה בכיתה?' שיובילו ל'כיף' או 'בסדר' לקוני שבעצם משדר להורה: 'בחייאת, שחרר אותי, אין לי ראש לדבר אליך'.
רוצים לדעת איך הילד מרגיש? תתחילו לשאול אותו כמו שאתם בודקים נכס לקנייה. לא בקטע החופר המתחקר והמעיק, אלא בקטע מתעניין. רוצים שהוא ישתף אתכם בחוויות שעבר? שתפו קודם כל בחוויות שאתם עברתם, עטפו אותם בצורה מעניינת ותחושו את דופק השיחה.
כולנו מכירים את נורות האזהרה המוכרות: ילדים שמפסיקים לאכול; ילדים שנהיים אפתיים; ילדים שאתם שמים לב שאף אחד לא מגיע לבקר אותם והם לא מוזמנים לאירועים חברתיים, אבל כמו שאתם רואים, יש גם מקרים של ילדים שבכוונה מנסים להסתיר מההורים שלהם את ההתעללות הנוראה ומשחקים אותה הכל כרגיל. בכדי למנוע את המצב הזה עשו לעצמכם מנהג ודברו לפחות אחת לחודש וחצי עם המחנכים של הילדים. בקשו מהם את המידע שחסר לכם. הם נמצאים בכיתה ורואים מה הולך.
אתם לא בטוחים לגבי דבר מסוים והבטן שלכם מרגישה שמשהו לא בסדר? דברו עם ההורים של הילד שלומד ביחד עם הילד שלכם ונסו להשיג את המידע בצורה כזו. ההתעניינות הזו תוכל להציל את הילד שלכם מהתעללות ומצלקות שהוא עלול למשוך איתו למשך כל החיים. לפעמים היא יכולה להיות אקוטית והכרחית הרבה יותר. זה לגמרי אצלכם ושלכם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אבינועם הרש, מחנך, נשוי לגיתית ואבא לשלושה. חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי, מדריך 'אמירים' ורכז תקשוב.
לתגובות והזמנת שיחות לחדרי מורים והורים, מוזמנים לשלוח מייל .
