אפתח בווידוי אישי כמחנך והשנה כמורה: כשאני מעביר שיעור יש לי הפרעות קשב וריכוז. מספיק שתלמיד שיושב בסוף הכיתה מתלחש או משחק בבקבוק שלו או מקפל מטוס מנייר ואני מתחרפן מזה. זה מוציא אותי מהריכוז ולא מרפה ממני.
אני מניח שיש מורים שמסיחי הדעת הללו בשיעור פחות מפריעים להם, בדיוק כמו שיש מורים שמוכנים שהתלמידים שלהם יאכלו להם מול הפרצוף, אבל עבורי הדברים הללו מאוד מאתגרים.
לפוסטים הקודמים של המחנך אבינועם הרש:
צבא או כיתה?
בשיעור האחרון שלי מול תלמידי כיתה ה', כאשר תלמיד דיבר בלי שקיבל רשות ואמרתי לו: "אתה מכיר את הכללים שלנו. חכה לתורך, עד שתקבל רשות לדבר", ורגע אח"כ תלמיד אחר סימן לי הצבעה מיוחדת בשתי אצבעות המוכרת כבקשה ללכת לשירותים ומבלי לקבל ממני רשות הוא אמור להמשיך ולשבת ולהתאפק.
חשבתי על זה שאנחנו המחנכים והמורים, מערכת החינוך, מטמיעים בילדים הללו כבר מגילאים צעירים צייתנות, הכנעה וקונפורמיות כל כך גדולה, שזר שייכנס לכיתה יחשוב שמדובר בתרגילי סדר בצבא הצפון קוריאני.
תחשבו רגע, האם אתם הייתם מסוגלים לשבת במהלך שיעור שלם מול חומר שלא תמיד מעניין אתכם, שלא לומר משעמם טילים, מבלי שתהיה לכם הרשות לדבר באמצע כי זה מפריע, ללכת לשירותים מתי שאתם רוצים כי גם זה מפריע ובעצם לא לעשות תוך כדי השיעור שום דבר מעבר למילוי הציפייה של להסתכל על המורה ולהקשיב?
ואז תלמיד אחד הרים את האצבע ממש ממש חזק והיה לו מבט מתחנן בעיניים וראיתי עליו איך שהוא מתייסר כי מצד אחד הוא רצה להגיד לי משהו שלדעתו היה משהו מאוד חשוב ברמה שתשפיע על כל האנושות. מצד שני, הוא הרי יודע שהמורה לא מרשה לדבר בלי אצבע וכבר העיר על כך כמה פעמים. עוד רגע התלמיד הזה השתגע, עד שגאלתי אותו מייסוריו ואמרתי לו בחוסר נחת כי הוא הפריע לי למהלך השיעור: "כן, מה רצית לומר?"
והאמת שהוא אמר משהו שממש לא היה שווה את הפסקת השיעור. אבל זה לא משנה בכלל, כי רק אז הבנתי שהתלמידים הללו גדלים להיות אנשים שהקונפורמיות כלפי עולם המבוגרים מוטמעת בהם בצורה חזקה כל כך, עד שגם כשהם מרגישים שיש כאן משהו שכל האינסטינקטים שלהם זועקים שהוא לא נכון ומעוות, למרות שהמבוגרים שיודעים הכל ונבחרו לסגנים של אלוהים אמרו אותו, הם חושבים פעמיים אם להתנגד או להביע את דעתם ובמקרים אחרים, פשוט מעדיפים לשתוק.
וחשבתי האם גם הנערים שנספו בשיטפון והרגישו בחושים הבריאים שלהם שמשהו לא תקין בטיול ובמזג האוויר הזה וסימסו לחברים שלהם שזה לא נורמלי לצאת ככה לנחל, הושתקו שוב ושוב ושוב בידי המורים שלהם, שאסרו עליהם להביע את דעתם הספונטנית מבלי לקבל מהם לפני כן רשות או להצביע יפה.
לגדל תלמידים ביקורתיים
וכאן אני רוצה לפנות אליכם ההורים: כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו הכי טובים וממושמעים בבית הספר. מדובר על מיומנויות שלדעתנו יעזרו להם להצליח בחיים ולהגשים את יעדי ההצלחה שסימנו עבורם.
אולם הגבול בין תלמיד צייתן במובן הצפון קוריאני באופן כזה שנראה שיצר ההתמרדות הטבעית שלו סורס ודוכא באופן מובנה לבין תלמיד טוב וממושמע שבכל זאת שומר לעצמו את זכות ההיגיון הבריא ועדיין יכול 'לסרב פקודה' הוא כשני עולמות. הראשון יעשה 'כזה ראה וקדש' גם אם כל המהות שלו צורחת ומתנגדת בתוקף להוראה שניחתה עליו והשני ילך עם הקול הפנימי שלו וגם אם יתנהג בדרך כלל בהקשבה להוראות המורה, עדיין ישמור על זכותו האלמנטרית והבסיסית כל כך להתנגד.
אז הנה בקשה ממורים במערכת החינוך בישראל: הסבירו שוב ושוב לילדים שלכם שלהקשיב בכיתה זה אחלה, ובכל זאת, כשהבטן שלהם מתהפכת והם מרגישים שהוראת המורה נוגדת את כל ישותם, שילכו עם הלב והקול הפנימי שלהם. כמובן שצריך אחרי כל מקרה כזה לעבד אותו ביחד עם התלמידים ולראות האם ההתנגדות שלהם הייתה מוצדקת, בכדי לזקק בהם את מיומנויות ההתמרדות הכל כך בריאות וחיוניות שמוטבעות בהם מגיל קטן.
כי בסופו של דבר, אנחנו המורים לא מגיעים כדי לאלף תלמידים, אלא כדי לחנך אותם ואולי בעצם, הזכות של התלמיד לשמור על ההתפרצות וההתנגדות הטבעית שלו מדי פעם היא זו שעושה את ההבדל בין השניים.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אבינועם הרש, מחנך, נשוי לגיתית ואבא לשלושה. חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי, מדריך 'אמירים' ורכז תקשוב.
לתגובות והזמנת שיחות לחדרי מורים והורים, מוזמנים לשלוח מייל .