"הילד שלך שונה": מה אתם באמת חושבים על אימהות יחידניות?

"שלום לך, אני עוקבת אחר הטורים שלך ונשבר לי הלב. אני בטוחה שתוכלי להיעזר בעמותות שונות. אולי תעברי לגור בפריפריה, שם זול יותר. לא שאני רוצה להתערב, מסכנה שלי. את לא נעלבת, נכון?".

הטורים הקודמים של נועה:

• עונת החתונות: זהו, הסתיים הפטור שלי מניסיונות השידוך
• אל תגידו לי "זמן איכות". אני לא שורדת את החופש הגדול
• אחד זה לגמרי מוצלח: לבן שלי לא יהיה אח
• "כשתהיי אמא - תביני": יש לכן ילד? ברוכות הבאות למועדון הכי חם שיש
  

מאז שהתחלתי לכתוב את הטור האישי אני מקבלת מיילים, תגובות בפייסבוק וכמובן - טוקבקים. אני קוראת את כולם, את המחבקים ואת הכועסים, עונה לכל מי שמבקשת עצה, מחייכת לנשים שרק רוצות להגיד תודה שכתבתי אותן. זה חלק מכתיבה של טור אישי ולמעט תגובות בוטות, באמת שאני מרוצה. כלומר, יחסית לאחת מסכנה.

המשותף לכל התגובות הכועסות או המאשימות היא העובדה שאני אם יחידנית. בשנת 2017 הורות יחידנית עדיין נחשבת לבעיה. כלומר, התקדמנו, ויש הרבה משפחות חד הוריות ומשפחות חד מיניות - ועדיין, אמא שהחליטה להביא לעולם ילד לבדה נחשבת ונחשדת לא פעם כחסרת אחריות, אגואיסטית, מישהי שלא חשבה קדימה על ההשלכות הפסיכולוגיות שבוודאי יהיו לילד, שלא נדבר על זה שהיא דנה אותו לחיי עוני, ואם הוא ילד יחיד - היא גם דנה אותו לבדידות.

הילד שלי ממש דומה לשלכם

"אני בדרך כלל לא מגיבה לטורים, אבל הפעם התפוצצתי. לא מספיק שהילד הוא בן יחיד, את לא מוכנה להביא הביתה בעל חיים??? למה את לא מקשיבה לצרכים שלו?? אין לי צורך לפגוע בך, אבל אני ממש מקווה שתחשבי על זה".

בחיי שאני מקשיבה לילד, במיוחד כשאנחנו גרים באותה דירה ורק שנינו שם. אופס, שוב פעם הזכרתי את העובדה שאין עוד מישהו איתנו, אפילו לא אוגר. הילד שלי ממש דומה לילד שלכם, כלומר חוץ מהעובדה שאין לו אוגר. הוא מפונק במידה ממוצעת בימים אי זוגיים ומוגזמת בשאר. הוא יודע שיש דברים שאמא שלו לא יכולה לקנות ושגם אין בהם ממש צורך.

כשהוא שואל למה אין לו אחים ואני מסבירה, הוא אולי לא מרוצה, אבל חלק מהחיים זו התמודדות עם מה שאין, לקבל את ה-יש ויש לנו כל כך הרבה. א-נשים שחושבים שהילד שלי מסכן או סובל, עושים נזק חמור בכך שהם נותנים לילדים את הכוח להחליט. יש מבוגרים בבית והם אלה שמחליטים. במקרה שלנו, זאת אני. ביום שהילד ינהל את הבית אפשר להחזיר את המפתחות (כלומר לתת לו אותם).

אני אמא מבחירה - ואתם?

"יקרה, זו המציאות שלך והיא חריגה, אין צורך לשנות סדרי עולם במיוחד בשבילך. המציאות היא שמשפחה בנויה מאבא ומאמא גם אם הם לא מתפקדים כהורים. את צריכה להסביר לילדך מדוע הוא שונה".

מטור לטור אני מתחילה לזהות יחידנופוביה - פוביה מהורות יחידנית. כמו שמנופוביה, אפליה המופנית כנגד אנשים, בעיקר נשים, בעלי עודף משקל, נשים יחידניות בדומה לנשים שמנות ניחנות בתכונות שליליות. על פי רוב בגלל תפיסה סטריאוטיפית של מה נכון ונורמטיבי. בשתי הפוביות מתוארות הנשים כחסרות אחריות, בעלות נטייה לניהול חיים בעייתי, קושי במציאת זוגיות וכמובן נושא החריגות.

זו הנקודה, אני לא צריכה להסביר שהילדים של אמהות יחידניות לא שונים, חריגים ואף קרן לא צמחה להם על הראש. כשאני כותבת טור על מצבי הכלכלי אני לא שונה משאר המשפחות שמתמודדות עם העו"ש שמסרב להתכווץ, ומההורים שלוקחים הלוואה נוספת, או נוסעים במכונית שופוני ואחר כך מתמודדים עם תשלומי הארנונה.

אני בדיוק כמו ההורים שמתמודדים עם שאלות של ילדיהם על המשפחה. כשאני נשאלת על ידי בני מדוע אין לו אבא, אחרים ישאלו את הוריהם למה הם רבים או יחששו מהשתיקות המצמיתות ששוררות בבית. כשאני חושבת שהחופש גדול מדי ומקבלת מיילים מאשימים שמסכן הילד שיקרא את הטקסט, אני שומעת דרך המחשב (יש לי חוש כזה, אני חייבת לבדוק את העניין) את אותם הורים שטרחו לבקר אותי, צורחים על הילדים שלהם שיתנו להם חמש דקות שקט כדי לכתוב משהו חשוב. כלומר אם מותר גם להם להשתמש במחשב. כי בכל זאת ההורים קנו את המחשב.

אני אמא מבחירה, כלומר תכננתי. תחשבו, הורים יקרים שלי, כמה מכם יכולים להגיד את המשפט הזה על ילדכם. אין צורך לענות. התשובה בגוף השאלה. ואני לא רוצה לפגוע, באמת, רק להציב לכם מראה מול הפנים, כי השיח שמתנהל תקוע עדיין במה נורמטיבי ומה לא, כי עדיין יש א-נשים שחושבים וחושבות שמשפחה דפוקה עם אבא ואמא עדיפה על אם יחידנית.

אז שלום לכם, הורים יקרים, אני נשארת לגור במקום מגוריי, לא מתכוונת להביא לילד ברווז או סנאי, ואני מקווה שלקראת שנת הלימודים הקרבה תלמדו על סוגי המשפחות שיש בארץ. אפשר להיעזר בנתונים במחשב אם אתם מתקשים. בלי לפגוע, כן?