כל היום היא מתווכחת: מה עושים עם בת 13 עקשנית במיוחד?
כששרון כהן סיים להטיף על איך הופכים כל דבר שילד עושה למשהו חיובי, ניגש אליו אבא אחד ושאל: "אבל היא משגעת אותי. עושה לי דווקא. איך זה חיובי?" איך, באמת?
עוד כתבות בערוץ המשפחה:
- אבחון מוקדם יכול להציל: כך ידעתי שלילד שלי יש אוטיזם.
- סליחה אחותי שלא קיבלתי אותך, כשהחלטת לא לקבל טיפול כימותרפי.
- אין מצב שאני מפיק לבת שלי מסיבת בת מצווש! בעצם, אולי כן?
- אין מצב שאני מפיק לבת שלי מסיבת בת מצווש! בעצם, אולי כן?
היא משגעת אותי
"מאוד התחברתי למה שאמרת. בעיקר לזה שהפירוש מחדש, משלילי לחיובי, של התנהגות ותכונות של הילדים, מאפשר לי להרגיש אחרת כלפיהם ושזה מקרין עליהם דרך הבלוט'וס הרגשי, כמו שאמרת. אבל, אני שובר את הראש איך אני יכול לפרש מחדש באופן חיובי את העקשנות של הבת שלי. יש לי ילדה בת 13. היא משגעת אותי. על כל דבר מתווכחת. היא ילדה טובה, תלמידה טובה, יש לה הרבה חברות. כלפי אנשים אחרים היא מותק, אבל מולי היא כאילו עושה דווקא. מה אני עושה? איך אני יכול לפרש את זה באופן חיובי? איך אני מפרש את זה ככה שהיא תפסיק להיות עקשנית?"
ראיתי את הכוונה הטובה שלו. הוא מאוד אוהב את הבת שלו. מאוד רוצה למצוא גשר אליה. זה ריגש אותי. בעיקר כי מיד חשבתי עלי ועל הבת שלי. "אתה מכיר את החוק השלישי של ניוטון?" שאלתי לא כדי לקבל תשובה. "החוק השלישי של ניוטון אומר שכשאתה מפעיל כח בעוצמה מסוימת על גוף, הגוף מפעיל את אותה עוצמת כח בחזרה. כלומר, כדי שתתאפשר התעקשות שלה, זה מחייב התעקשות שלך בחזרה ולהיפך". ראיתי אותו מנסה לעכל את זה.
"אתה מבין שיש מצב שאתה לא אוהב בה את התכונה שאתה כנראה גם לא אוהב בך? תכונה שכנראה גרמה לך להרגיש לא אהוב בילדותך". הוא הסתכל עלי, מנסה לקלוט מה אני אומר; מנסה לבדוק בראש אם הוא עקשן ואם הוא לא אוהב את זה בו.
ילדה שרוצה או ילדה מרצה
"אני אשאל אותך שאלה אישית ברשותך. בבית שחיית בו, עם אחים שלך, האם נתפסת בעיני אחד ההורים או שניהם כעקשן?"
"אוהוהו, איזה עקשן אני הייתי. כל הזמן רבתי עם אבא שלי. הייתי הכבשה השחורה בבית. אבל ברוך השם, אני בסדר היום. יש לי משפחה, עבודה, הכל בסדר היום".
"כן, אבל נסה לזכור איך הרגשת ומה חשבת כשאבא שלך התייחס אליך כעקשן". הוא שתק, תוך כדי שהוא מריץ סרטוני זיכרון קצרצרים במוח ובלב.
"אוקי. אני מבין. אבל איך אני יכול לפרש עקשנות כמשהו חיובי? הייתי ילד לא הכי טוב. וכחן. הרגשתי שאבא שלי מעדיף את אחים שלי עלי. איתי הוא כל הזמן רב. הייתי ילד לא פשוט".
"בוא ננסה לשחק בדמיון רגע. תחשוב על הבת שלך בעוד שלוש שנים. היא בת 16, יושבת עם חברים באיזה ערב; אתה יכול לראות אותה רק דרך מסך ויש לה אוזנייה שדרכה אתה יכול לדבר איתה. עכשיו תחשוב שאתה קולט שכמה חברים מבקשים ממנה לעשות משהו שהיא לא רוצה, אבל אתה קולט שעושים עליה לחץ חברתי. אתה רואה את הפנים שלה במסך ורואה אותה פוחדת להגיד לא. מה אתה אומר לה באוזנייה?"
הוא לא ענה. התסריט היה קצת קיצוני, אבל הרגשתי שעוצמת התסריט תעורר תחושה מספיק חזקה כדי לשנות משהו בתוכו בעומק. "אתה כנראה תגיד לה: "ממי, אל תעשי להם חשבון. תעשי מה שאת רוצה. אל תעשי מה שאת לא רוצה. עמדי על דעתך ורצונך". עצרתי לרגע. הרגשתי שהדוגמא הייתה קצת כמו אגרוף בבטן.
"אתה מבין? היום כשהיא מתעקשת, היא בעצם לומדת בזכותך לחזק את עמוד השדרה שלה; מחזקת את שריר הרצון שלה; לומדת לעמוד על שלה. אם תנסה לשבור את הרצון שלה, לכפות עליה את רצונך וכשהיא מתעקשת לתת לה את התחושה שהיא לא בסדר, לא אהובה, כבשה שחורה, היא תפנים שכדי לקבל אהבה ותשומת לב חיובית, היא צריכה לוותר על רצונה. קוראים לזה ילדה מרצה".
לא עקשנות. אימון שריר הרצון
ראיתי דוק של דמעה שוטפת לו את האישונים. היה לו חיוך של הבנה והודיה. משהו עמוק שינה את כיוון המפרש בתוכו כלפיה, כלפי הילד שהוא היה. אני מאמין שמהיום גם כשיהיה לו קשה מול העקשנות שלה, משהו בו יזכור שזאת לא עקשנות, אלא אימון שריר הרצון שלה.
"ושתדע לך, ככל שהיא תחווה שאתה מכבד את זה שיש לה רצון ואתה מגלה גמישות מולה, היא תלמד לראות את הרצון שלך ולכבד אותו. לא כי שברת את הרצון שלה בעקשנותך, אלא כי ראית את הרצון שלה בגמישותך. אתה המורה הכי גדול שלה. תנהג אתה באופן שאתה רוצה שהיא תנהג איתך".
עצרתי שנייה. היה שקט. הורים אחרים שעמדו ליד קלטו את האנרגיה והמשיכו לשמור על מרחק.
"ועוד משהו קטן. יש לי תחושה שאתה האדם הכי משמעותי לה בעולם, גם אם אתם בקצר רוב הזמן. אתה האדם שדעתו הכי חשובה לה בעולם. היא כמהה לדעת שאתה מעריך ומכבד ושבע רצון ממי שהיא, ככה, כמו שהיא. בדיוק כמו שאתה רצית ואולי עדיין חולם בתוכך, שאבא שלך ירגיש ויחשוב עליך".
דוק הדמעה התעבה לזרם דקיק שזרם לו עד הסנטר. הוא ניגב את הלחיים, נתן לי חיבוק, אמר תודה קטנה ליד האוזן והלך.
אני לא יודע מה קרה מאז, אך אין לי ספק שבאותו ערב ובכמה הימים שאחרי, הוא ראה אותה אחרת. הוא ראה את הצורך שלה בהערכה שלו. הוא ראה את העקשנות שלה כאימון שריר הרצון שלה וכשהוא שכח, הסיפור על גיל 16 גרם לו להיזכר. אני מניח שהם המשיכו לריב ולהתעקש, אבל משהו שם, למטה למטה, התחיל להשתנות.
גם אם הוא סיפר לה על ההרצאה והשיחה וגם אם לא, היא הרגישה שקרה לו משהו. משהו קטן עם כוח לשנות את כיוון התנועה הפנימית שלה, מהמשך התרחקות, להתחלת התקרבות.
- הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן
, הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי
.
---------------------------------------------------------------
קראו גם את סיפורה של ימית אורבין (לחצו על התמונה):
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
