אבל לא רק שעלמה שלי רצתה אירוע בת מצווש, היא גם רצתה אירוע בדיוק כמו בספר. בהתחלה היה לי ברור שאני הולך להוריד אותה מזה. הצעתי לה שניסע כל המשפחה למקום שעוד לא היינו בו, לכמה שבועות; הצעתי לה לעשות אירוע בבית, בגינה, להזמין חברים שינגנו מוזיקה חיה, בדיוק כמו שעשינו בברית של איימי; הצעתי ארוחת ערב שנבשל ביחד, לכל האנשים הקרובים אלינו ולעשות כל מיני פעילויות של פתיחת הלב אחד לשני, אבל לא משנה מה הצעתי, לה היה אירוע מאוד מאוד ספציפי בראש.
עוד בערוץ המשפחה:
- "בתי, סליחה שגרמתי לפיטורייך ממקום העבודה שכ"כ אהבת"
- סליחה אחותי שלא קיבלתי אותך, כשהחלטת לא לקבל טיפול כימותרפי
- יום טיול צפוני ברמת הגולן: איילים, עששיות, מבצר ותצפיות
ובגלל שזכרתי את כל הפעמים בחיים בהן אני רציתי לחגוג לעצמי משהו בדרך מסוימת, אבל חשבו בשבילי, החליטו בשבילי, יצרו את האירוע שחשבו שהוא יהיה הכי נכון בשבילי ובמציאות הוא היה הכי רחוק מכל מה שרציתי, החלטתי ללכת עם הדרך שלה, עם הדרך של עלמה שלי, עם צורת המחשבה שלה.
בלונים, דיג'יי, נקניקיות ומגנטים
אז אני ודריה החלטנו על תקציב ופשוט נתנו לילדה בת 12 לנהל את אירוע בת המצווה שלה בעצמה. בהתחלה עזרנו לה למצוא מקום. דריה ועלמה נסעו לפגישה ראשונית עם מנהל גן האירועים, אבל מאותו רגע והלאה, עלמה ניהלה את כל ההכנות לאירוע: היא בחרה את הדוכנים של האוכל, היא בחרה את הפעילויות שיהיו, היא בחרה את הצבע של המפיות, המפות והבלונים, את השירים של הדיג'יי וגם בדיוק אילו מגנטים יהיו ומה תהיה המסגרת שלהם.
ואני, ככל שהתעדכנתי יותר ויותר ב"מה הולך להיות באירוע הבת מצווש", ככה הלכתי ונלחצתי, כי כל הבחירות שהיא בחרה, היו שונות לגמרי ממה שאני הייתי בוחר, אבל מה שעודד אותי כל הזמן היה, שבסדר, זה רק האירוע שעלמה עושה לחברים שלה, אני ודריה כבר נקיים אירוע מהסוג שאנחנו אוהבים, לחברים ולמשפחה.
אבל אז אמא של דריה נפטרה ולאף אחד מאיתנו לא היה ראש לארגן אירוע נוסף ובגלל שלעלמה היה מאוד חשוב לחגוג עם המשפחה וגם עם כמה חברים שלנו, שהם כמו משפחה, הוחלט בדקה ה-90 להזמין גם את המשפחה וגם את החברים הקרובים ביותר, לאירוע שעלמה מכינה.
פה כבר מצב הסטרס שלי עלה רמה, אבל הכל כבר הוחלט, הכל כבר נסגר, עלמה כבר הפיקה אירוע, בדיוק לפי הטעם שלה. וביום האירוע, כשכולנו לבושים בגדים חדשים ומהודרים, הגענו ביחד לסשן צילומי משפחה ומגנטים שעלמה ארגנה לנו.
המקום היה מלא בבלונים בצבעים של תכלת ו"נגיעות" של ורוד ודוכנים של נקניקיות והמבורגרים, סוכר ותירס, היו מפוזרים בכל הגן. לאט לאט התחילו להגיע אנשים, המסיבה התחילה, הדיג'יי ניגן את המוזיקה של עלמה, מכונת עשן פיזרה עננה לבנה לכל עבר, הילדים וגם המבוגרים עמדו בדוכנים, הפעלות, משרוקיות, תחרויות, דוב פנדה ענק רקד באמצע הרחבה, עגלה עמוסה בארטיקים שחולקו לכולם, אבל השיא של ערב מבחינתי, היה הרגע בו נקראתי, יחד עם דריה ועלמה, אל המטבח, שם חיכתה לנו עוגה (שעלמה תכננה והזמינה מראש) - עוגת קומות גבוהה ועליה זיקוקי ענק.
הכי טוב להתוודות
"מה שקורה עכשיו", הסבירה לנו מנהלת האירוע. "זה שאתה, אבא, מחזיק את העוגה וביחד עם עלמה, בקריאה של הדיג'יי, אתם יוצאים החוצה למרכז רחבת הריקודים".
מאחורי ראיתי עובדות של המקום, עומדות בהיכון, כל אחת מהן מחזיקה זיקוק בידה וכשהדיג'יי קרא "ועכשיו הרגע לו חיכינו! קבלו את עוגת בת המצווה!", צעדתי החוצה, דרך הדלתות, מלווה בעלמה ודריה לידי, כשחבורת נערות בנות 17-18 מחזיקות סביבי זיקוקים דולקים וכך, כמו בחלום, אני יוצא החוצה ומוצא את עצמי עומד במרכז המסיבה, מסביבי עשרות ילדים בני 12, חברים ומשפחה. אני מחזיק עוגת קומות, נערות עם זיקוקים מאחורי, ומלמעלה נופלים עלי גזירי נייר לבנים או בשמם המקצועי - קונפקטי.
ואני עומד שם ופשוט לא מפסיק לצחוק, צחוק כזה שהמורה בבית הספר הייתה מוציאה אותנו בגללו החוצה, כדי להירגע וגם שם, מחוץ לכיתה, לא היינו מצליחים. צחוק מלא מכל הלב, צחוק של אושר. אני נמצא בסיטואציה שכל כך זרה לי, שהיא כל כך לא אני, אבל בלי שום סיבה הגיונית - פשוט כיף לי. הכי כיף לי. אני מאושר - אושר נקי כזה, רגע של נוכחות.
ואז הדיג'יי קורא לכולם לחזור לרקוד. אני מניח את העוגה על השולחן שמיועד לה וכולם נעמדים סביבה, מסתכלים, מתפעלים, מצלמים. ואני מבין משהו: שבחיים לפעמים, להיות באזורים חדשים, כאלו שהם הכי לא אנחנו, לפעמים יש בזה איזושהי מתנה. משהו שמבלבל את הכבלים, הדפוסים, המחשבות הרגילות שלנו, משהו שבדרך אחרת, לא צפויה, מצליח לגעת לנו ישר ברגש הכי עמוק, נותן מקום לעוד חלק בנו.
ואולי בגלל זה בכלל יש את החג הזה, את חג הסוכות, שפעם בשנה מוציא אותנו מהבית שלנו, מהמקום המוכר, למקום אחר, כי אולי שם יש מתנות שאנחנו לא יכולים לקבל במקום הרגיל שלנו.
וכשצעדתי בחזרה לשני חברים טובים שחיכו לי מחוץ לרחבה, אחד מהם הביט בי במבט ציני ולחש לי באוזן: "צילמתי אותך עם העוגה והזיקוקים", אמר והוסיף בצחוק: "אם לא תעביר לי עוד היום מיליון שקל, אני מפרסם אותה". ואם מאיימים עליך, הדרך הכי טובה זה להתוודות.
