הורים, אל תתפרצו למרחב של הילדים. נסו להתמזג איתם
כשילדכם שקוע במשחק או מחשבות ואתם יורים: "למה אתה לא מחזיר את הנעליים למקום?" זה מכאיב באוזן ומכאיב בלב. שרון כהן מציע: נסו זאת קודם על עצמכם
אילת. חופש. אני צף לי על המים וממתין לטי-pool שלי. וואטסו. כמה דקות לפני שמתחיל הטיפול, המטפל מציע לי לצוף קצת. עוד כמה דקות הוא מגיע. תוך שלוש שניות האוזניים בתוך המים. העיניים עצומות.
פולש לעולמו
מתחת למים היתה מוזיקה שמעלה תמונות של דולפינים לראש. נזכרתי בתרגיל שצוות הגננים בגן עשו לנו ההורים, כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים. במקום לדבר על האג'נדה החינוכית, הם פשוט ביקשו מכל ההורים לשכב על הגב, לעצום עיניים ולהיזכר ברגע ילדות קסום במיוחד. להיזכר בו ולנסות לחוות כמה שיותר מהרגע הזה. מעין דמיון mood-רך, שתוך כמה דקות הכניס את כל ההורים לתוך חוויית ילדות. שכבנו שם ושקענו לתוך עצמנו ומחשבותינו.
ואז - בום! הצוות התחיל לקרוא בקול בוטה: "למה אתה לא מחזיר את הנעליים למקום?" "איך היה בגן היום?" "בוא לפה. תביא חיבוקי". זה היה מכאיב באוזן ומכאיב בלב.
זה היה כל כך מוחשי. הרגשתי איך חש ילד כשאני פולש לעולמו הפנימי-חיצוני, בלי בכלל לראות שיש לו עולם כזה. הם חיים בתוך עולם משלהם ואנחנו רוב הזמן מוציאים אותם משם, מתוך אמונה שהעולם שלהם לא מועיל, לא מעניין, לא חשוב. תכלס, מתוך היעדר ידיעה שיש להם את העולם שלהם שם בפנים.
טיפה יותר מצליח לראות
תוך כדי המחשבה, צביטה בלב, חשבתי על איך אני מתייחס למרחב הפנימי והחיצוני של ילדיי. איך אני מלביש אותם; איך אני מצחצח להם שיניים; איך אני מעיר אותם; איך אני מכניס אותם לאוטו; איך אני מוציא אותם מהאוטו. קלטתי שאם היתה טבלת-ליגה: "כבוד למרחבו של זולתי", ילדיי היו במקום האחרון בליגה שלי.
מאז עברו יומיים. מאז אני יותר מחפש לראות את עולמם הפנימי; אני טיפה יותר מכבד את המרחב שלהם; אני טיפה יותר רואה ומכבד את המרחב של אשתי; מאז אני טיפה יותר מצליח לראות, מבעד לזגוגית שתוחמת את עולמי - את עולמם של הסובבים.
ילדינו הם המשקפיים שהחיים מניחים על קצה אפנו. דרכם נגלה את תכלית חיינו בעולם הזה - למידה ויישום אהבה.
