תשע וחצי שנים חיכיתי להיריון הזה. תשע וחצי שנים פלוס לידה ארוכה ומתישה, שאחריה חזרתי לבית ריק מעזרה. חשבתי שאסתדר, חשבתי שהזמן יעשה את שלו והכל יהיה בסדר, אבל לא. מיום ליום הרגשתי שאני מתרוקנת מכוחות, מתרוקנת משמחה ומאהבה. הרגשה נוראית של וויתור על עצמי.
אחרי כמה שבועות, הכאבים הנפשיים החלו להגביר קצב ואליהם נוספו גם הכאבים הגופניים. לא היה לי תיאבון לאכול וממילא לא היה לי כוח להכין לעצמי כלום. היו לי חרדות וקושי לישון והשרירים בידיים וברגליים כאבו לי כל כך, שלא יכולתי להרים את התינוק שלי. כל בכי שלו הביא אותי לבכי שלי. הכל היה יותר מדי כואב - גם נפשית ובעיקר גופנית.
עוד בערוץ המשפחה:
- "בתי, סליחה שגרמתי לפיטורייך ממקום העבודה שכ"כ אהבת"
- סליחה אחותי שלא קיבלתי אותך, כשהחלטת לא לקבל טיפול כימותרפי
- יום טיול צפוני ברמת הגולן: איילים, עששיות, מבצר ותצפיות
שני ילדים, טיפולי התפתחות ובית לתחזק
תפקדתי כמו זומבי - חיתול, אוכל, אמבטיה, ערמות של צעצועי פלסטיק ולישון. מעבר לזה לא יכולתי לתת לתינוק שלי כמעט כלום וכל כך שנאתי את עצמי על המקום הזה שהייתי בו. ארבעה חודשים אחרי לידתו גיליתי שאני שוב בהריון. זמן קצר לאחר מכן הבחנתי בכך שהתינוק שלי מאחר להתפתח והתחלתי בשגרת טיפולים אינטנסיביים כדי לקדם אותו כמה שאפשר.
במהלך המירוץ הלא נגמר הזה נולדה גם התינוקת שלי. חזרתי הביתה והמשכתי הלאה את השגרה הבלתי אפשרית הזו של טיפול בשני תינוקות - אחת שזה עתה נולדה והשני - גדול ממנה בשנה וחודש, שזקוק לרשימת טיפולים כדי להתקדם. עם הזמן הקושי העמיק. הפכתי לאדם שפועל על אוטומט - מתמרנת בין שני ילדים, טיפולים ובית לתחזק.
באותה תקופה כמעט ולא רציתי לראות את עצמי במראה. רוב הזמן הסתובבתי בפיג'מה, ימים שלמים לא התקלחתי ולא צחצחתי שיניים, לא קניתי לעצמי בגד חדש או זוג נעליים והמילה מספרה נשכחה מזמן מהלקסיקון שלי. הייתי מתבוננת באנשים אחרים בקנאה עצומה על כך שהם חיים - יושבים בבתי קפה, מקשקשים עם חברים, צחוקים, עבודה, קניות, לימודים, טיולים ואצלי – כלום. הרגשתי מתה מהלכת.
הסתובבתי ימים שלמים עם המחשבה הזו, שאולי בכלל עדיף לא להיות מאשר להיות שקופה ולסבול כל כך. באחד הימים הקשים שחוויתי הגעתי כנראה לסף היכולת שלי לסבול ולראשונה חשבתי ברצינות על הרעיון שאולי באמת כדאי לגמור עם זה ודי. לא יכולתי כבר להמשיך, איבדתי תקווה בכך שיכולים להיות ימים טובים יותר. הרגשת הוויתור הייתה בשיאה.
פתאום גיליתי שאני לא לבד
אני זוכרת את עצמי באותן דקות בוכה בלי סוף על המצב הנמוך שהגעתי אליו ושואלת את עצמי, איך זה יכול להיות? אני הרי נחשבת לאדם חזק, אחת שלא נשברת משום דבר, עור של פיל, רציונלית ויודעת לנהל את הרגשות שלי. איך הגעתי למצב כל כך רע? באותן דקות קיבלתי החלטה – לא לבחור בסוף, אלא בהתחלה חדשה. באותן דקות היה לי ברור שכשאצא מהמצב הקשה הזה אעשה משהו עבור נשים שחוות דיכאון אחרי לידה. שם, באותן דקות, העזתי לחלום על מעין בית שיאפשר את המנוחה לנשים שעוברות דיכאון אחרי לידה.
לאט לאט חזר אלי הביטחון והתחלתי להזמין אלי הביתה אימהות כדי לשמוע מה הן עוברות. כך הרגשתי שאני ממש לא לבד בסיפור הזה ויש עוד רבות שחוות קשיים דומים לשלי. שנה נוספת נדרשה לי כדי לסיים עם הצרה הזו שנקראת דיכאון לאחר לידה. ביום ההולדת 3 של בני הבכור החלטתי שאני עושה את הצעד הראשון ומקימה מיזם לנשים עם דיכאון לאחר לידה - מיזם "אמא יקרה", כאשר המטרה היתה להפוך את החלום למציאות ולהקים מרכז שייתן מענה לנשים החוות דיכאון. בחודש פברואר 2017 המיזם יחגוג 3 שנים להיווסדו.
פעילות המיזם מתמקדת בשלב זה בשלושה אזורים בארץ – רחובות, ירושלים וחיפה. המיזם מעניק מעגלים לתמיכה באמהות – קבוצות קטנות ואינטימיות שבהן נשים שעוברות קושי רגשי או דיכאון במהלך ההריון ולאחר הלידה, יכולות לשתף בחוויות שהן עוברות, לקבל אוזן קשבת והכלה ולהרגיש שהן ממש לא לבד. המיזם כולו התנדבותי. ההשתתפות בקבוצה היא ללא עלות כספית ומתאימה לנשים עד שנתיים לאחר הלידה.
השלב הבא הוא להקים עמותה לצורך הקמת בית הבראה לנשים עם דיכאון לאחר לידה, שם הן תוכלנה להתאושש מהתקופה, להתחזק נפשית וגופנית ולחזור הביתה חזקות יותר. אם את מרגישה שהקושי משתלט עלייך - את מוזמנת להצטרף אלינו ולקבל תמיכה.
- ימית אורבין, מייסדת מיזם "אמא יקרה". לפייסבוק
. לאתר האינטרנט
.
