רוויטל גנץ, אשתו של הרמטכ"ל לשעבר, מתרגלת לאזרחות

בערבו של היום העמוס שבו נפרד מצה"ל, הייתה לרב־אלוף (מיל') בני גנץ בקשה אחת: יקיצה טבעית. "זו הייתה בקשה לגיטימית אחרי 38 שנות שירות, שבהן ההשכמה שלו הייתה תלויה במה שקורה בשטח, ולוותה בצלצול של שעון מעורר או טלפון", אומרת רוויטל, אשתו.

ואז, בשמונה וחצי בבוקר, התקשרו שי ודרור מהרדיו וביקשו לשמוע איך הייתה היקיצה האזרחית הראשונה של הרמטכ"ל הפורש. "אמרתי להם שהוא עדיין לא התעורר", צוחקת רוויטל, שגם באותו בוקר, המשיכה את עבודתה כמנהלת ארצית של "ניצן הורים" - מרכזי העצמה והדרכה להורים עם לקויות למידה, הסתגלות ותפקוד.

ביומו הראשון באזרחות, אם כך, התעורר בני גנץ בתשע וחצי, וכעבור שעה יצאו בני הזוג לריצה משותפת. "היה משהו מיוחד בריצה הזו", היא נזכרת. "בדרך כלל אנחנו רצים בשבתות או בימי חול - בזריחה. הפעם זה היה ביום רגיל בשבוע ובשעה מאוחרת. פתאום הריצה עצמה נראתה קלה יותר".

כי גם את הרגשת שהוקל לך?

"הרמטכ"ל נושא על הכתפיים אחריות כבדה, והכובד הזה מורגש גם במשפחה. כולנו ידענו שבני צריך להיות טוטאלי בתפקיד הזה, וכולנו התגייסנו לאפשר לו את זה. כשרצנו באותו בוקר, הרגשתי שהעומס הזה ירד ממנו וההקלה עברה גם אליי".

טרמפ עם המפקד

הריאיון המקיף הזה הוא הראשון שמעניקה רוויטל גנץ (47) לאחר שבעלה פשט את מדיו, בפברואר האחרון, ולתפקיד נכנס רב־אלוף גדי איזנקוט. היא מדברת בפתיחות וברצון, אך ניכר שהיא עדיין משתדלת לשמור על ממלכתיות. "אני יודעת שבני כבר לא רמטכ"ל, ובכל זאת, כך התרגלתי", היא מתנצלת בחיוך.

חשוב לה לספר איך הצליחה לשמור על עצמיותה ועצמאותה במשך השנים. "יש משפט מפתח שניתן לי במתנה ואני חוזרת ואומרת אותו בעיקר לעצמי, לחברות שלי ובפורומים של נשות מפקדים: 'אני לא מתכווצת כשהוא גדל'.

"יש לי הרצאה מובנית על זה, שמדברת על חיי משפחה של מפקד לוחם - מנקודת המבט של משפחתי, כמובן, כי אין פה חוקיות. כל אחת מתמודדת איך שנכון לה, לבן זוגה, לילדיה וגם בהתאם לתמיכה שיש לה. לי יש תמיכה משמעותית, בראש וראשונה מההורים שלי, שעברו לגור לידנו, והילדים קשורים אליהם מאוד. עצם הקרבה הזו - פיזית ורגשית - אפשרה לי לחיות עם מפקד לוחם, להמשיך ללמוד וגם לפתח קריירה. בכל מקום, וגם כאן, אני רוצה להגיד תודה להוריי על מה שהם ומי שהם.

"בנוסף, יש לי קבוצת חברות טובות שתומכת ועוזרת, רובן היו 'נשואות לצבא' ומכירות את הנושא מקרוב, וחברים שעוטפים אותנו כשצריך ואנחנו עוטפים אותם כשצריך. זה בהחלט עזר לי להמשיך בדרכי, במקביל לתמיכה המלאה שהענקתי לבני בכל השנים".

כך הצליחה לסיים תואר ראשון בריפוי בעיסוק ותואר שני בייעוץ חינוכי במגמת הגיל הרך, שניהם באוניברסיטת תל אביב, עבדה כמרפאת בעיסוק ובשש השנים האחרונות היא המנהלת הארצית של "ניצן הורים". במקביל, היא בשלבים ראשוניים של כתיבת דוקטורט בריפוי בעיסוק.

רוויטל גנץ־אלוני היא ילידת קיבוץ גן שמואל, נכדה למקימי הקיבוצים גן שמואל ובית אלפא. בגיל שנה עברה עם הוריה לפתח תקווה, שם גדלה עם שלושת אחיה. "הקיבוץ נשאר עד היום חלק מאיתנו", היא מדגישה.

בצבא הייתה מש"קית ת"ש בגדוד 890 בצנחנים, שם הכירה את הסמג"ד בני גנץ המבוגר ממנה בשמונה שנים - מושבניק מכפר אחים, בן לניצולי שואה, אח יחיד לשלוש אחיות. "הוא היה המפקד שלי, אבל הקשר בינינו התהווה רק אחרי שהשתחררתי.

"זו הייתה תקופה של הרבה חדירות מחבלים וגם שכול. לא היה פשוט להיות מש"קית ת"ש. הכרתי אנשים ופתאום משהו נורא קרה. לקראת השחרור נהרג חייל שהיה חבר טוב שלי. אחרי השבעה המשכתי לבקר את משפחתו. בעצם, עד היום אנחנו בקשר חם ומתמשך עם משפחות שכולות מגדוד 890 ואחרות שנוספו עם השנים. באחד הביקורים שלי שם פגשתי את בני. לקחתי איתו טרמפ, והשאר היסטוריה".

כשנישאת, ידעת לאילו חיים את הולכת?

"זו שאלת השאלות ששואלת כל אישה שקושרת את חייה עם איש צבא. בני כבר היה אז בשלב שנראה היה שימשיך בצבא, וקיבלתי את זה. פשוט אהבתי אותו וזה היה חלק ממנו, אם כי בסיום כל תפקיד הוא אמר 'זה התפקיד האחרון ואני אשתחרר', ובכל פעם זה לא היה התפקיד האחרון והוא לא השתחרר".

רצית שישתחרר?

"רציתי שיעשה מה שמתאים לו. ואני אומרת בלי בושה, ציונות זה לא ציניות ובהחלט אהבתי את זה שהוא עושה למען המדינה שלנו".

הם נשואים 25 שנה והורים לארבעה: נדב (22), שהשתחרר לא מכבר מגדוד 890 בצנחנים (איך לא?) ומתכונן ללימודים אקדמיים, נגה (18), תלמידת תיכון, ניר (13), שחגג לאחרונה בר מצווה ונעם (11).

"מפת הארץ היא מפת חיינו", אומרת רוויטל, אבל רק פעמיים עברה עם הילדים לגור סמוך למקום שירותו. "ההחלטה להישאר במרכז נבעה מהרצון לשמור על האיזון במשפחה. נדידה פירושה לוותר על העשייה שלי, ולי היה חשוב לתמוך בבעלי, אבל גם לשמור על עצמיותי. לא לוותר על הלימודים והקריירה ולשמור על הקרבה להורים ולחברים, שלאורך השנים ובעיקר ברמטכ"לות, קראנו להם 'עוטף גנץ'".

ובכל זאת, כשהיה מפקד פיקוד הצפון עברה המשפחה ליסוד המעלה והיא עבדה בבית החולים זיו בצפת, וכשהיה מפקד יחידת שלדג התגוררה המשפחה בבסיס צבאי. זה 20 שנה שהבסיס המשפחתי שלהם הוא הבית בשכונה הצבאית הפסטורלית בראש העין. משם נהגו היא והילדים לנסוע אל בני כשנשאר בסופי שבוע. "לא פעם הגענו אליו, ואחרי נסיעה ארוכה גילינו שהוא נמצא בשטח", היא מודה.

על מה נאלצת לוותר כאשת איש צבא?

"חסרו לי מאוד השלווה והיחד. אני לא קוראת לזה ויתור, אבל הייתי הרבה לבד, קיבלתי הרבה החלטות לבד, עשיתי דברים לבד, הלכתי לבד לאירועים של הילדים. עם זאת, אני לא חיה בתחושת תסכול. קיבלתי הרבה דברים אחרים".

מה למשל?

"אני חיה עם אדם יקר שאני אוהבת, אבא נהדר. קיבלתי אפשרות לתת למדינה שלנו, ושנינו צמחנו והרווחנו מאורח החיים הזה. בני עשה את מה שבחר ואני אפשרתי לו לעשות את זה, ולא ויתרתי על שלי".

פתק על המראה

לפני שבע שנים וחצי מונה גנץ לנספח ההגנה של צה"ל בארצות הברית. נדב היה אז בכיתה י', נגה בכיתה ה', ניר בגן חובה ונעם בן 3. את התקופה שבה שהו בוושינגטון היא מתארת ככיפית במיוחד. "היו לנו שנה וחצי נפלאות מבחינת החיבור המשפחתי. בני עבד, הילדים למדו ואני למדתי קואוצ'ינג. היו לי, כמובן, משימות שקשורות לעבודתו של בני: לארח, להתארח, לשמור על קשר עם נשות נספחים מכל העולם. במקביל, המשפחה חוותה חוויות שלא יכולנו לחוות בתפקידיו האחרים".

כשבאו ארצה לחגוג את בת המצווה של נגה התבשר גנץ בעיצומה של החגיגה שמונה לסגן הרמטכ"ל. "אמרתי לו שלא אבכה, כדי שלא לקלקל את האיפור", צוחקת אשתו. "בינינו, בשמחה שלי היה מעורב קצת עצב, כי זה אמר שאנחנו עוזבים את וושינגטון שנה לפני המתוכנן. אבל מובן שהשמחה גברה על הכל".

עוד לפני שובם התקשרה אליה פרופ' רחל ארהרד מאוניברסיטת ת"א, ה"מנטורית" שלה באוניברסיטה. "רחל סיפרה לי על 'ניצן הורים', שהיא חברה בוועדת ההיגוי שלו, הסבירה שמדובר במרכז העצמה והדרכה להורים שהם עצמם עם לקויות למידה וקשיי הסתגלות ותפקוד. היא הדגישה שהמקום ייחודי בארץ וכנראה גם בעולם, כי הדגש הוא על ההורים ולא על הילדים, כדי להעצים את ההורות שלהם ולהעניק להם תחושת שייכות, מסוגלות וביטחון ביכולותיהם".

מנכ"ל "ניצן", מלי דנינו, ויו"ר "ניצן הורים", טובה סגול, הציעו לה לנהל את פרויקט החלוץ "ניצן הורים" בהרצליה.

מה אמר בעלך?

"הוא שרטט טבלה של בעד ונגד והציע שאתייחס לכל השיקולים. בסופו של דבר קיבלנו את ההחלטה ביחד. אבל עד הרגע האחרון הייתה לי דילמה. בכל זאת, היו לי בבית ארבעה ילדים שהחזרנו ארצה מארצות הברית וצריכים להתאקלם מחדש. לא פשוט. שלושה ימים אחרי שהגענו, בני אמר לי: 'שכרתי לך רכב חדש'. כלומר - הוא כבר בצבא, והשאר - עליי.

"כשקמתי בבוקר הראשון שבו הייתי אמורה לצאת ל'ניצן הורים', הוא כבר לא היה בבית. ראיתי פתק מודבק על המראה: 'אני בטוח שגם כאן תביאי לביטוי את יכולותייך', כתב ובירך אותי בהצלחה. זה חיזק אותי בכל היום הראשון, וזה מחזק אותי תמיד".

מה עושים ב"ניצן הורים"?

"אגודת 'ניצן', שמציינת 50 שנה, הוקמה במטרה לאתר, לאבחן, לטפל ולקדם ילדים, מתבגרים ובוגרים עם ליקויי למידה, הפרעת קשב וקשיי הסתגלות ותפקוד. כיום היא מונה 35 סניפים בכל הארץ.

"כשהגעתי, הרעיון היה קיים אבל היה צריך לפתח אותו. אוכלוסיית היעד היום היא הורים עם לקויות למידה שיש להם ילדים בגיל הרך. בדרך כלל מדובר בבוגרים שכילדים התמודדו עם קשיים במסגרות, וכהורים הם מתמודדים עם אתגרים חדשים. הדעה הרווחת היא שלקויות למידה מתבטאות בעיקר בבעיות קריאה, כתיבה וחשבון. אבל הורים בעלי לקויות כאלה מתמודדים גם עם קושי בארגון זמן, סידור הבית ותקשורת עם הגננות והמורות".

לא בכדי עמדה גנץ על כך שפגישתנו תתקיים בסניף המרכזי של אגודת "ניצן הורים" בהרצליה, שהפכה לארצית עם מרכזים בכרמיאל ובראשון לציון ואמורה להתרחב גם לאשדוד ולבאר שבע. בזמן שההורים נמצאים בפעילות ייעודית, מתנדבים מעסיקים את ילדיהם.

הגלגל התהפך

כמה ימים אחרי פגישתנו ב"ניצן הורים" נפגשנו שוב - הפעם במעון המשפחתי, החסום בשער מתכת. מאבטחים שומרים על המקום 24 שעות ביממה. באוויר ניחוח עוגת בננות שאפתה רוויטל לשני ילדיה הבוגרים הטבעונים, והכלבה בל מרחרחת בתקווה לזכות בפרוסה.

הרמטכ"ל לשעבר חוזר מריצה של שמונה קילומטרים, לבוש במכנסי אימון וחולצת טי קצרה. ניכר שהיחסים ביניהם חמים וחבריים, ואלמלא חששתי מלחטוא בקיטש, הייתי מגדירה אותם מרגשים. כשהם מדברים, הוא מעביר את כף ידו על זרועה והיא מלטפת את פרק ידו.

אחרי שהוא מציע לכולם קפה, עולה בני גנץ לקומה השנייה, כדי לכתוב פרק על פרשת יתרו לפרויקט האינטרנטי "929" (כמספר פרקי התנ"ך), העוסק בשרי מאות ושרי אלפים.

לפני ארבע שנים וחצי פרש בעלך מהצבא, לאחר שיואב גלנט נבחר להיות רמטכ"ל. היית מאוכזבת?

"היינו בבית, לפני נסיעה משפחתית קצרה, ובני נכנס ואמר לי: 'יואב נבחר להיות רמטכ"ל'. הייתה לי צביטה בלב. ידעתי שהוא רצה את התפקיד ובאופן טבעי הייתה תחושת החמצה. שאלתי אם אנחנו ממשיכים בנסיעה כרגיל, בני ענה: 'ממשיכים!' ונסענו. סיפרנו לילדים בדרך ואני מודה שזה בהחלט ליווה את הנסיעה. אבל המשכנו הלאה. בני יצא לחופשת שחרור והרגשנו שנפתחת דרך חדשה".

ואז, כחודש לאחר מכן, בעקבות "פרשת הקרקעות", בוטל מינויו של גלנט, וגנץ נקרא לדגל. "בני היה באמצע טיול אופנועים עם חברים כשהתבשר על כך. הוא צלצל אליי ואמר 'התהפך הגלגל'. הייתי קצת מבולבלת. אמרתי שניפגש בבית ונדבר, אבל ידעתי שזו לא תהיה ההחלטה שלי אלא שלו. בני אמר לי: 'אני חוזר, כי אני צריך לחזור'. הבנתי שזה אומר שבני שלי, הפרטי, יהיה הרמטכ"ל של כולם. אבל אני לא חושבת שהבנתי אז את גודל התפקיד".

ואת תפקידך?

"בדיעבד אני מבינה שאיך שנהגתי, בתמיכה מלאה, כדי שיהיה לו 'שקט מבית', היה הכרחי כדי שימלא את התפקיד בטוטאליות הנדרשת".

איך הרגשת כשמיכל קסטן־קידר נאמה בעצרת ועיתונאי הגיב על כך במשפט "הרגה את בעלה ובוכה שהיא אלמנה"?

"אני מכירה את מיכל מהעבר, לפני שבעלה, דולב קידר ז"ל, נהרג ב'צוק איתן'. יצרתי איתה קשר אחרי שצפיתי בסרט 'מחכה לך' שעשתה על משפחות משרתי קבע, וחשתי הזדהות גדולה. נפגשנו כשהיא הקרינה את הסרט באחת ההתכנסויות שלנו. כשבעלה נפל, הייתי אצלה. ראיתי אישה כואבת.

"כששמעתי את הדברים אחרי העצרת הרגשתי צער. כל אחד יכול להביע את דעתו, אבל האמירה הקשה שלו הייתה מקוממת. כעסתי מאוד וכאבתי מאוד. בעיניי, האיש הביע דעה מפלגת".

מלבד מיכל, ביקרת משפחות שכולות נוספות עם בעלך בזמן "צוק איתן"?

"בני לא ביקר משפחות ב'צוק איתן'. מפקדים נמצאים בשטח בזמן מלחמות. אחרי המבצע הוא ביקר את כל המשפחות השכולות - של החיילים ושל האזרחים. ואני - כמו כל עם ישראל - כאבתי כל פציעה או נפילה של חייל, אבל הרגשתי שאיני יכולה לעזור מלבד לבקר פצועים בבתי החולים. ואת זה עשיתי. באתי, הצגתי את עצמי כרוויטל, אשתו של הרמטכ"ל. רציתי לחבק ולהיות שם, גם קצת בשם בני. התגובות החמות חיזקו אותי. אני מאמינה שהייתה גם ביקורת, אבל לא הטיחו בי אותה".

גם התקשורת לא תמיד ליטפה את בעלך ב"צוק איתן".

"היה לי קשה עם הביקורת, בעיקר כשחוויתי קשיים רבים בתקופה הזו, החל בדאגה שלי לחיילים, לחברים שבשטח, לבני, ועד ההתמודדות של ילדינו שלנו. החלטתי להפחית את הצפייה בחדשות, ניסיתי להדחיק את הביקורת".

איך נראה יומו באזרחות?

"הוא עושה קצת למען עצמו: ספורט, טיולי אופנועים, ויש לו הרבה פגישות. הוא עסוק, ואני - בעיסוקיי. הנה, למשל, הערב בני יישאר בבית ואני הולכת להצגה 'גברתי הנאווה' עם האמהות של 'ניצן הורים'".

יש לו בכלל בגדים אזרחיים?

"ודאי, אבל אחרי שהוא נפרד מהמדים, בהחלט צריך להרחיב קצת את המלתחה".

אגב, מי גיהץ לו את המדים?

"המדים של בני טופלו בצבא, אבל לנדב, הבן שלנו, בני גיהץ את המדים, כשנדב הסכים".

את רואה אותו הולך לפוליטיקה?

"הוא בתקופת צינון. ימים יגידו".

איך את מסכמת את חייך עם מפקד לוחם שהיה גם רמטכ"ל?

"באחד מאירועי הסיום עשו סרטון קצר שבו נשאלו הילדים שלנו 'מה יותר קשה להיות: רמטכ"ל או רוויטל?' והם אמרו פה אחד: 'רוויטל'. זה חלק מההומור המשפחתי שלנו".

גם את חושבת ככה?

"לא. אני יכולה לומר שזו הייתה תקופה מאתגרת מבחינתי, שאפשרה לי לעשות דברים שלא הייתי עושה בשום סיטואציה אחרת".

___________________________________________________________

עוד באנשים:

>> הרן יפה החלים מפציעה קשה ופיתח אפליקציה מוזיקלית מהפכנית