מכל המילים שקיימות בשפה העברית, אני חייב להודות שכששאלתי את יובל רוט מה שלומו, המילה "אופטימי", מלווה בחיוך מאוזן לאוזן, בהחלט לא הייתה ברשימת התשובות שציפיתי להן. לא שיש לי בעיה עם אופטימיות, חלילה; פשוט, כשיום העבודה שלך מתחיל בארבע וחצי לפנות בוקר – והוא עושה את זה כבר עשור, כן? – ומסתיים רק אלוהים יודע מתי, קצת מפתיע לראות אדם חייכני כל כך. דבר שני, אנחנו נפגשים זמן קצר אחרי הבחירות, שהביאו איתן ניצחון לימין, בזמן שהאוטו בן ה-19 שלך עמוס במדבקות של מרצ, ואתה גם מנהל ארגון שכל-כולו העברת חולים פלסטינים לשטח ישראל לקבלת אשפוז - כך שיש סיבה לדכדוך קל. אבל יובל רוט אופטימי מתמיד, ושמישהו ינסה לעצור אותו.
"קודם כל", הוא צוחק כשאנחנו בדרך למחסום ריחן, "בוא נתחיל מזה שכל אדם צריך למצוא נקודות חיוביות בבחירות האלה כדי לעבור את היום-יום באזור המטורף שלנו, אבל אני באמת רואה בהן הרבה טוב. זאת אומרת, כן, בהתחלה הייתי בהלם, אבל יש מרחק ענק בין הלם לייאוש. כל פעם שקורה משהו כזה, אני מגלה שזה רק ממריץ אותי יותר. וחוץ מזה, מה האלטרנטיבה? להגיד שאני מיואש? ממש לא. אני לא מבין איך אתה יכול לחיות במדינה הזאת אם אתה לא מאמין שיום אחד יהיה פה משהו נורמלי".
קצת קשה להאמין שמכל האנשים בארץ דווקא רוט (60), ג'אגלר מקצועי, ממייסדי הקרקס הישראלי ונגר ביום-יום, הוא זה שבטוח שיום אחד יהיה פה נורמלי, שכן סיפור חייו לא מכיל יותר מדי נורמליות. ב-1993 נחטף אחיו, אהוד (אודי) רוט, בעת שהיה בשירות מילואים בעזה: הוא עלה על טרמפ יחד עם עוד חייל, אילן לוי, והתברר שהייתה זו מלכודת של אנשי עז א-דין אל-קסאם. המחבלים לקחו את נשקיהם של השניים וירו בהם במכונית. בעקבות זאת החליט האח השכול להצטרף לפורום הישראלי-פלסטיני של משפחות שכולות שהקים יצחק פרנקנטל, אביו של החייל אריה צבי פרנקנטל ז"ל, שנחטף ונרצח על ידי מחבלי חמאס ב-1994.
כמה שנים לאחר מכן התבקש רוט על ידי אחד מחברי הפורום, מוחמד כבהא, לעשות לו טובה ולהסיע את אחיו, שבראשו התגלה גידול סרטני, לבית החולים רמב"ם בחיפה. רוט הסכים. משם העסק התגלגל לעוד ועוד טלפונים שתהו אם רוט יכול אולי, במקרה, לסייע גם להם, והאיש החייכן וטוב הלב החל להפעיל חברים ובני משפחה על מנת שיעזרו לו. הכול השתנה כשהגיע טלפון מאחד, לאונרד כהן, ששמע על העניין ורצה לתרום כסף. בשלב זה החליט רוט להקים עמותה – "בדרך להחלמה" שמה.
"כשמוחמד ביקש ממני להסיע את אחיו, זה לא שישר אמרתי לעצמי, יאללה, נעשה ארגון", הוא מספר. "זה היה לגמרי אירוע מתגלגל, ולא תכננתי שום דבר. אני לא פעם מוצא את עצמי המום מול מה שהטובה הזו הפכה להיות".
ואכן, קשה שלא להיות המום מול המספרים. 600 מתנדבים, 70 הסעות בשבוע, לעיתים יותר. חלק מהחולים נוסעים לבדיקה תקופתית שגרתית; אחרים – בעיקר ילדים – נדרשים להגיע לישראל יום-יום על מנת שחייהם יינצלו. רוט מכיר כל סיפור, כל מטופל, ונראה שגם לוקח ללב כל אחד מהם, מה שמסביר למה רשת סי-אן-אן בחרה בו לאחד מ-30 אנשי השנה שלה ב-2011.
>> בין המתנדבים בעמותה של רוט – דורית צמרת, מחברת השיר המיתולוגי "החיטה צומחת שוב"
כתבה על רוט ששודרה בערוץ 1
מפגש אינטימי במחסום
השעה היא 5:10 בבוקר. האוטו של רוט עובר את מחסום ריחן שבצפון-מערב הגדה, שם מחכה לו נאג'ם עם בדיקות הדם של הבת שלו. הוא לא מדבר מילה בעברית, אבל העיניים מלאות התקווה אומרות הכול. עבור רוט ומתנדביו זהו עוד יום שגרתי, אבל בשביל הפלסטינים שנעזרים בשירותיהם מדובר בנסיעה שיכולה להציל את חיי יקיריהם.
"שואלים אותי לפעמים אם האחריות הזו לא קצת גדולה עליי", אומר רוט, "ואני תמיד עונה: כן, זה היה גדול עליי מהיום הראשון. אבל אני לא מתיימר לעשות כלום. באמת. אנשים חושבים שאני נורא נאיבי, אבל אני לרגע אחד לא חושב שאני אעשה פה את השינוי. אני עושה את זה אך ורק בשביל עצמי, כי זו החובה שלי לעצמי, לילדים שלי ולנכדים שלי בניסיון לגרום לכך שיהיה פה נורמלי ושפוי. זה לא רק המניע העיקרי שלי - זה המניע היחיד".
ובכל זאת, אתה שילמת את המחיר היקר היותר שמי שגר כאן יכול לשלם.
"אודי אחי הוא קורבן של הסכסוך. יש פה שני עמים מטומטמים שהורגים אחד את השני, וזה עניין מקרי לגמרי מי נהרג. הסיבה היחידה שמישהו מת כאן היא כי הוא יהודי או פלסטיני. אף אחד לא חיפש את אודי ספציפית, ובאיזשהו מקום זה הופך את המוות שלו להרבה יותר כואב. אבל אין פה עניין של נקמה. דווקא אחרי שאתה עובר את זה, דווקא כי אני אח שכול, ברור לי שהדרך היחידה לשים סוף לטרגדיה הזאת היא להגיע להסכם. פשוט אין שום דרך אחרת".
הוא נוסע ברכב מסחרי לבן וחבוט ("היום נוסף לי רעש חדש לאוטו", הוא אומר כשהטורים של הרכב כבר מקשים על הדיבור בתוכו), ולקראת שמונה בבוקר מגיע למחסום אייל שממערב לקלקיליה, מופת של כאוס. מאות פלסטינים נמצאים בחוץ, חלקם נראים חסרי מעש ורק מחפשים מישהו לדבר איתו. הרבה ייאוש ועצבים יש באוויר. במגרש החנייה המאולתר נוסעות המכוניות בפראות כאילו היה זה סשן של מכוניות מתנגשות, ורק תמרון מדויק של רוט בשנייה האחרונה מונע מרכב מסחרי אחר להיכנס בנו חזיתית. לנהג שמאחורינו, לעומת זאת, אין כזה מזל, וקול עז של התנגשות מפלח את האוויר. האנשים בסדר, המכוניות ממש לא.
בתוך הבלגן הזה מחכים לרוט אמא ואבא פלסטינים עם ילד בן 11 שידו, איך נגיד את זה בעדינות, כנראה ידעה ימים יפים יותר. הוא בדרך לניתוח בתל השומר, ורוט מחליף כמה מילים, רובן בערבית, עם אבי המשפחה, שנראה אסיר תודה. רגע לפני הכניסה לאוטו של אחת ממתנדבות הארגון, שרית, ממלמל האב בעברית, ספק אל רוט, ספק אל המחסום: "רק שיהיה פה נורמלי, אה?"
"הדברים היחידים שמפיגים פחדים הם מפגש והיכרות עם הפלסטינים", חורץ רוט כשאנחנו חוזרים לאוטו וממשיכים ביום הארוך. "כך גם להפך, כי הם תמונת מראה שלנו. גם הם שרויים בבורות איומה ובטוחים שאין עם מי לדבר. בגלל זה אני נגד שיחות על שלום של כל מיני פעילים: המעשה הזה שלנו שווה הרבה יותר. במקרה שלנו הדיבורים הם לא רק דיבורים, אלא מגובים במעשים. השלום והנורמליזציה הם לא משהו ריק מתוכן ואמורפי, אלא יש בו בשר.
"האבא הזה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו, אבל הוא בצרה, ואני עוזר לו. זה מאפשר מפגש אינטימי, וזה יכול לשנות לא רק את הדעה שלו, אלא גם של השכן שלו ושל החברים שלו, שלהם הוא בטח יספר הכול. זה חלק מהרציונל שלי שמסביר למה שווה להתאמץ להסיע".
חינוך לשנאה
אני מתאפק לא לשאול אותו אם הוא לא מפחד שיקראו לו "בוגד" או כל מילה אחרת שגופי ימין קיצוניים מחליטים להדביק למי שמתרועע עם פלסטינים בעיתות כאלה, אבל כמה שעות אחר כך, עת הוא נכנס בשערי בית ספר תיכון בחולון כדי לספר את הסיפור האישי שלו יחד עם מוחמד מחברון, שאיבד את אחיו באינתיפאדה השנייה, כבר לא צריך לשאול כלום. המבטים של חלק מהתלמידים אומרים הכול. אחת מהם שואגת: "פלסטיני בבית הספר שלנו? אתם השתגעתם?"
הילדים שומרים על שקט רוב הזמן, אבל 50 דקות מתחילת המפגש מתלהטת האווירה עד כדי כך שנראה כי מוחמד ורוט יצטרכו כוח חילוץ מיוחד כדי לצאת מהכיתה. בורות איומה אופפת את המפגש עם מוחמד, עם שלל הערות קשות. אחרי שעתיים של שיחה – לפעמים טובה ומאירת עיניים, לרוב פחות – נשמע הצלצול הגואל המסיים 120 דקות של שיחה ערה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם מותר לו לאדם להתנבא, הרשו לי לעשות את זה: ימשיך להיות סכסוך ישראלי-פלסטיני גם אחרי יום השיחות הזה בבית הספר בחולון.
"הפריבילגיה שלנו, של בני המשפחות השכולות, היא שלא יורקים לנו בפרצוף, אלא ברגל", אומר רוט. "מתייחסים פה לשכול באיזושהי יראת כבוד, ואנחנו מנצלים את זה. זו הסיבה היחידה שנותנים לי ולחבריי להיכנס לבתי ספר. המילה 'פיוס' מפחידה את הציבור הישראלי".
בהפסקה אף אחד לא מדבר על פיוס, חוץ מרוט, ששומר על החיוך התמידי. שאר המשתתפים נראים שבורים ומרוסקים. אחד מהם, שמבקש להישאר בעילום שם, אומר לי: "אני עושה את זה כבר עשר שנים, והמצב מעולם לא היה כל כך גרוע. התופעה שהכי בלטה בעיניי היא אובדן הבושה. פעם זה היה עטוף בכפפות, אבל גם זה ירד. אני לא חושב שכשהייתי בן 17 חינכו אותי לשנוא ככה". רוט מתערב בשיחה ואומר: "אני דווקא יצאתי מאוד מעודד". חברו עונה לו: "זה רק בגלל שאתה כזה אופטימי".
"מאז שנולדתי אני מסרב לשתף פעולה עם הדיכאון", הוא מסביר אחר כך. "זו מחלת ילדות, האופטימיות הכרונית הזאת. אבל הדבר הזה בוער בעצמותיי כשאני מתעורר בבוקר, כי אחרת מה? לא, באמת, אחרת מה?"
גם אם אתה צודק, זה מאוד קשה לנסות לשנות לבד מדינה שלמה, שלא לדבר על שתיים.
"גם אם זה לא ישתנה, אני כל הזמן זוכר את האיש שעמד מול הבית הלבן בזמן מלחמת וייטנאם עם שלט נגד המלחמה; שאלו אותו: 'אתה חושב שתשנה את אמריקה?' והוא תמיד ענה: 'לא, אבל אני לא רוצה שאמריקה תשנה אותי'".
