ב־10 באוגוסט 2006 השתנו חייו. הנגמ"ש שלו ספג פגיעה ישירה מטיל נ"ט סמוך למרג' עיון שבלבנון, ועלה באש. את עשרת הימים הבאים הוא העביר חסר הכרה, והרופאים העריכו שלא יאריך ימים. איש ממקורביו של הרן יפה, שהתנדב למילואים בהנדסה קרבית עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לא העלה על דעתו שתוך חודשים אחדים הוא יעמוד על רגליו, אחר כך ייסע לטיול ארוך בחו"ל, ישתקע בלוס אנג'לס, ובאביב 2015, בגיל 32, ירשום לעצמו הישג מקצועי מרשים ויזכה בתחרות יוקרתית עבור האפליקציה הייחודית פנזינו (Fansino), שאותה פיתח יחד עם מהנדס התוכנה עמרי ארז.
"אחרי הפציעה הייתי ממש גמור", הוא מספר. "נכנסו לי רסיסים בכל הגוף, סבלתי מכוויות קשות ומפגיעת הדף והייתי חסר הכרה במשך עשרה ימים. לאחר מכן נכנסתי לשיקום ארוך, רובו בבית החולים רמב"ם בחיפה. הרופאים שם ממש הצילו אותי. אחרי שנה וחצי הם אמרו לי: 'אתה יכול להמשיך בחיים שלך'".
מיד אחרי שחרורו מבית החולים נסע לטייל בדרום אמריקה, ומשם עבר לניו יורק, בה גר במשך שנתיים. גם לאירופה נסע מדי פעם, וכמובן גם לארץ. בתקופה זו החל ליצור מוזיקה, תחום שקרוב אליו מאז ומתמיד, והעיסוק בו הוא שהוביל אותו לפיתוח האפליקציה.
"גדלתי בבית מאוד מוזיקלי. תמיד הייתה בו מוזיקה. אני הרמתי גיטרה בפעם הראשונה בגיל 15. עד אז הייתי חנון מחשבים, וחשבתי שאם אני אנגן בגיטרה, בחורות יסתכלו עליי. חלק אמרו שאני טוב, חלק אמרו שאני גרוע - אבל זה היה המנוע שתמיד דחף אותי קדימה. אם לא הייתי על הבמה, הייתי מול הבמה, בהופעות של אמנים אחרים.
"אני זוכר שכשחזרתי להכרה בבית החולים וגיליתי שאני לא יכול להזיז את יד ימין בגלל רסיס ענק, הדבר הראשון שחשבתי זה שאני לא אוכל לנגן יותר. אמרתי לעצמי, מה אני צריך את הנס הזה שהשאיר אותי בחיים אם אני לא יכול לנגן? כל השיקום שלי נעשה דרך מוזיקה. הייתי נכנס לניתוחים עם אוזניות. אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר חוץ ממוזיקה".
הרן יפה על הבמה
המרדף אחר הלייקים
את רעיון האפליקציה החל לגלגל בראשו בעקבות אתר שפתח ובו
השמיע מוזיקה שיצר. "פתאום ראיתי שיש מישהו מיפן שמבקר באתר שלי, ולא הבנתי איך המוזיקה שלי הגיעה ליפן. זה חירפן אותי: כל הזמן שאלתי את עצמי איך אני יוצר קשר עם המעריץ ביפן. הסתובבתי עם זה בראש המון זמן, ואז הגעתי להמבורג, שם פגשתי את עמרי ארז וגילינו שיש לנו הרבה במשותף".
מדובר באפליקציה שמאפשרת למוזיקאים להיחשף בזמן אמת לאנשים ששומעים אותם – בין אם באמצעות הסמארטפון, ובין אם באתרים שונים ברשת כמו יוטיוב ופייסבוק. "מה שקורה היום זה ששירותי ההפצה של המוזיקה הם אינסופיים, ולמוזיקאים אין מושג מי שומע אותם", מסביר יפה. "אני כמוזיקאי צריך לנהל אינספור עמודים ברשתות חברתיות ולרדוף אחר לייקים כל הזמן. מעבר לכך, המוזיקה היום היא גלובלית, ולאמן אין יכולת אמיתית לעקוב אחר התפוצה שלה ולדעת מי שומע אותו. זה כמו להופיע על במה בלי לראות את הקהל.
"כל אחד יכול היום להיכנס לאינטרנט ולשמוע מוזיקה בחינם. יש שם המון פרסומות שהאמן עצמו לא נהנה מהן. פעם מוזיקאי היה מוציא שיר, היו משמיעים אותו ברדיו והוא היה מקבל כסף; היום זה לא עובד ככה. היכולת של מוזיקאי להתפרנס ממוזיקה הולכת ופוחתת, אז האפליקציה למעשה יוצרת קשר בין האמן לקהל האמיתי שלו. בפייסבוק האמן יכול לומר שלום לכל אחד שעשה לו לייק; באפליקציה שלנו יש לו יכולת לקיים קשר ישיר עם המעריצים האמיתיים, ואנחנו חושבים שהקהל הזה חשוב יותר".
איך זה עובד?
"אחרי שהמעריצים מורידים את האפליקציה, אנחנו יודעים לזהות את המוזיקה שהם מקשיבים לה. אם מעריץ לא רוצה שיזהו אותו, גם זה אפשרי. ברגע שגם לאמן יש את האפליקציה, הוא יכול ליצור קשר ישיר עם המעריצים. הם לא מקשיבים למוזיקה דרך האפליקציה, וגם לא משנה לנו איך הם מקשיבים. אנחנו רק יוצרים את הקשר בין האמן למעריץ בזמן אמת".
יפה וארז פיתחו את האפליקציה יחד. הם הכירו דרך חברים משותפים, ובמהלך השנה וחצי האחרונות עבדו על הפיתוח. "עמרי גר בהמבורג, לשם הוא עבר כדי ללמוד הנדסת מחשבים; אני הגעתי להמבורג כדי לעשות מוזיקה, אז התחלנו לדבר על מוזיקה וטכנולוגיה. שיתפתי אותו ברעיון שלי, סיפרתי לו על הבחור מיפן, והוא נדלק. אחר כך עברתי לגור עם אשתי בלוס אנג'לס, עמרי נשאר בהמבורג, ורוב הפיתוח נעשה בברצלונה. בפרויקט השתתפו שישה מפתחים ומעצבים".
התחרות שבה זכו נקראת "קונגרס מובייל". "זו תחרות מאוד נחשבת, ומדי שנה משתתפות בה כ-800 חברות", הוא אומר. "הקשר שלנו איתה התחיל כשנציגה של גוגל הזמינה אותנו לתחרות פנימית בסן פרנסיסקו; זכינו בה וקיבלנו כרטיס כניסה לתחרות הגדולה בברצלונה, שבה זכינו במקום הראשון. מאז הזכייה, האפליקציה מתפשטת באירופה, והתגובות נהדרות. מאוד הופתענו. לא היינו מוכנים לזה. הזכייה הזאת מקנה לנו הכרה וכבוד, אין כאן פרס כספי, אבל זה מרגש מאוד".
הקליפ "בוקר תל אביב" של הרן יפה
ביקור שנתי ברמב"ם
יפה חי כבר זמן רב בחו"ל, אבל כאשר נשאל למה עזב את ישראל, הסתייג מהשאלה. "לא עזבתי את הארץ", הוא אומר. "נסעתי לטייל, ובאיזשהו שלב שאלתי את עצמי אם אני רוצה לחיות עם כאבים בדירה קטנה בפלורנטין או לראות עולם. בחרתי לראות עולם, אבל אני ישראלי בכל רמ"ח אבריי. אני אמנם גר בארצות הברית, אבל הבית האמיתי שלי הוא במושב אמירים. אני מגיע לארץ הרבה, ולפחות פעם בשנה מבקר בבית חולים רמב"ם ואומר תודה לצוות. האנשים האלה הפכו להיות משפחה שלי".
את אשתו קאריסה הכיר בניו יורק. "היא יהודייה אמריקאית, וכבר ברגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שנתחתן. היא מתה על ישראל ומדברת עברית מצוין. לפני יומיים היא שאלה אותי: 'למה אין חומוס בקליפורניה?' גם הבת שלנו, אוליביה, היא ישראלית, ואני מדבר איתה רק עברית. אשתי ואני כל הזמן מדברים על חזרה לארץ; כרגע יש לנו מחויבויות מקצועיות, אבל אין לי ספק שבשלב מסוים נעשה את זה".
מה עוד אתה מתכוון לעשות בעתיד?
"אין לי מושג. יש לי עוד המון חלומות שאני רוצה להגשים, ואת כולם אני אגשים".
לפציעה יש עדיין השפעות עליך?
"היום אני מתפקד באופן כמעט מלא. קשה לזהות שאני פצוע, אלא אם אני מוריד חולצה. לומדים לחיות עם זה. אני לא אתן אפילו לפיל לעצור אותי. זו גם הייתה המנטרה שלי מההתחלה".
