האסימון נפל לו בכיתה ז'. שנים אחדות קודם לכן הוציא משרד הרווחה את ארתור גילקרוב מבית אמו בתל אביב והעביר אותו למוסד בעפולה עילית. הוא התייצב ללימודים בחטיבת הביניים וגילה ששובץ בכיתה הרגילה, "עם ילדים קצת מופרעים, שלא היו טובים בלימודים", ולא בכיתה המדעית, בה למדו הילדים החכמים יותר, כביכול. עם הגזירה הזו הוא לא היה מוכן להשלים. "הכניסו אותי לכיתה הזו באופן אוטומטי, בלי לבדוק, למרות שהייתי תלמיד מצוין. כבר בשבוע הראשון באתי למנהל ואמרתי לו: 'אני רוצה שתעביר אותי למדעים'. שנה לאחר מכן, בכיתה ח', עשיתי שוב בלגן למנהל כדי שיעביר אותי לישיבה התיכונית, שהייתה ברמה עוד יותר גבוהה".
כשביקש להמשיך את לימודיו בתיכון בהרצליה, נאלץ להיאבק. "המנהלת לא רצתה לקבל אותי. חשבה שאני פושטק. עברתי את כל המבחנים, אבל במסמכים נכתב שאני מגיע מבית ילדים, ממשפחה עם רקע קשה, אז היא פחדה מתלמיד בעייתי. נשבעתי לה שעד סוף כיתה י' אני אתייצב בשורה אחת עם כל המצטיינים".
גם הגיוס לצה"ל לא עבר בקלות. "בתיכון הייתי יו"ר מועצת התלמידים וייסדתי את עיתון בית הספר. רציתי לשרת ככתב צבאי, אבל אמרו לי: 'כתב צבאי זה רק הבן-של והבת-של'. שלחתי מכתבים, התקשרתי, התחננתי, אבל לא הסכימו, למרות שבאתי עם קב"א 55. אחרי מאבק, הגעתי בסופו של דבר לקורס צלמים צבאיים, ובאמת הייתי שם עם כל הבנים-של והבנות-של. גם השירות בצה"ל זכור לי כאותו סוג של חוויה: אומרים שכאן אני לא יכול להיות? בסדר, דווקא כאן אני אהיה".
את שיא הניצחון רשם ממש לאחרונה: במעמד ההשבעה של חברי הכנסת החדשים קלטה מצלמת הטלוויזיה לצד ח"כ קסניה סבטלובה מהמחנה הציוני את היועץ הפרלמנטרי שלה - עו"ד ארתור שני. כן, אותו ילד שאמו לא הייתה מסוגלת לגדל, שהועבר למוסד, שנשלח לכיתה שלא הלמה את כישוריו, שנאלץ להיאבק על הזכות להתקבל לתיכון או לשרת ביחידה צבאית מתאימה - הגיע לכנסת. בלבו קיווה שבין צופי הטלוויזיה היו גם כמה מהאנשים שלאורך 26 שנותיו הערימו קשיים בדרכו, אם כי לא בטוח שבכלל זיהו אותו: הילד השמן, שבשנותיו הרעות שקל כ-150 ק"ג, הוא היום צעיר דק גו וספורטיבי; הנער הדתי, שלמד במעוז החינוך השמרני של ש"ס, מנהל היום זוגיות עם גבר; הנער העני, שהמקרר בבית אמו היה ריק, נושא שני תארים אקדמיים, עובד על השלישי, ובעליו של משרד עורכי דין עצמאי. התגשמות החלום הישראלי.
מה היה קורה אם לא היית כה אמביציוזי?
"אני חושב שהיה לי הרבה מזל. אין לי מושג מה היה קורה לי. אני לא חושב שהייתי יכול להיות עבריין או הומלס, למשל, כי מבנה האישיות שלי לא היה מאפשר את זה. מעולם לא חשבתי מה היה קורה אילולא הייתי שואף ליותר, אבל פעם ביום לפחות אני די מופתע ביני לבין עצמי שאכן הצלחתי לעשות את המסלול הזה".
לא היה לנו מה לאכול
ה'מסלול' שלו התחיל בטשקנט, אוזבקיסטן, שם נולד ב-1988 כבן בכור לאב חשמלאי ולאם שעסקה בתפירה. כשהיה בן שנתיים עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בקריית גת. אביו עבד כפועל ייצור ואמו ניקתה בתים וטיפלה בקשישים – תחומים שמהם היא מתפרנסת עד היום. זמן קצר אחרי העלייה נולד אחיו והוריו התגרשו. הוא עבר לגור עם אמו ואחיו בקריית שלום, בדרום תל אביב.
"גרנו בדירת שני חדרים, בבית די עלוב, במצב כלכלי קשה", הוא מספר. "אבא לא שילם מזונות, ולעיתים פשוט לא היה לנו מה לאכול. עד כדי כך, שהמורה בבית הספר הייתה מביאה לי לפעמים ארוחת עשר. המקרר היה כמעט ריק. הייתי ילד חריף, אסרטיבי, אבל תמיד הבנתי את המצב של אמא וניסיתי לעזור ככל שיכולתי. פעם ראיתי את הדו"ח של העובדת הסוציאלית עליי, ובו היה כתוב: 'ארתור הוא ילד הורי'. מגיל שש טיפלתי באחי, ולאחר מכן גם באחותי, שנולדה מהזוגיות החדשה של אמא. אמא הייתה בעבודה, ואני הייתי 'ילד מפתח': חוזר מבית ספר, מטפל באחים שלי, מכין להם אוכל ומנקה את הבית".
כשהיה בן עשר קבעו שירותי הרווחה שלאמו אין יכולת כלכלית להמשיך לגדל אותו ואת אחיו, והעבירו את שני הבנים לבית ילדים של "המפעל להכשרת ילדי ישראל" בצפון. שם, התחיל להבין שהוא חייב להיחלץ מהמצב אליו נולד. שם גם ביקר בפעם הראשונה בבית ישראלי 'רגיל' – אמא, אבא, שני ילדים וכלב – ונדהם לגלות שיש דבר כזה לא רק בקומדיות אמריקאיות בטלוויזיה. "בתל אביב למדתי בבית ספר דתי של ש"ס. כל הילדים שם באו ממשפחות מעוטות יכולת. כל בית היה כמו שלי. כשהייתי בן 11, בעפולה, אחד החברים מבית הספר הזמין אותי אליו. זה היה בית עם שתי קומות, אבא מורה, משפחה נעימה, 'נורמטיבית'. בעיניי, דווקא הבית היפה הזה היה החריג, כך שלא הצטערתי שאין לי כזה דבר.
"בכלל, לאורך כל הדרך הייתי ילד שמח ואופטימי. אלמלא הייתי כזה, לא הייתי מצליח לעשות את מה שעשיתי - לצאת נגד ההסללה החברתית, נגד כל מה שהנסיבות היו מובילות אותי להיות. הרגשתי תמיד שמנסים 'להנמיך' אותי. כולם העבירו לי את התחושה שאם אני הולך לבית ספר, זה יפה 'יחסית למצבי'. אבל אני ניסיתי להיות מעבר לזה, להצטיין, להצליח. מסביב לא התייחסו לכך כאל שאפתנות, אלא כאל הלחצה עצמית. המחיר של התקופה הזו היה עלייה דרמטית במשקל בעשרות ק"ג".
הרב הלבין את פניי
המרד הגיע בעקבות תקרית עם הרב בישיבה. "למדנו את הלכות 'בן סורר ומורה', מה עושים עם ילד שלא מקשיב להוריו. הרב אמר שמבחינת התורה ההורים לא מחויבים לו: הוא כבר אחרי גיל שש, ואפשר לזרוק אותו מהבית. אני הייתי המום. קפצתי והתחלתי לתקוף את זה. נפגעתי באופן אישי. ואז, מול 40 תלמידים, הרב הלבין את פניי. 'אנחנו לא מדברים על הורים כמו שלך, שזרקו אותך מהבית', הוא אמר. התחלתי לבכות בהיסטריה. המשכתי לבכות גם כל הדרך מהישיבה אל בית הילדים. בנקודה ההיא החלטתי לעזוב את הדת ואת הישיבה ולעבור ללמוד במקום חילוני".
כך הגיע אל התיכון למדעים ולאמנויות של העמותה לקידום המצוינות (על"ה) בהרצליה. בצבא קיבל מעמד חייל בודד ("כי אמא טענה שהיא לא מסתדרת איתי ולא הסכימה שאחזור הביתה"), ובעקבות השירות זכה במלגה של קרן הישג לחיילים בודדים והחל בלימודי משפטים וממשל במרכז הבינתחומיבהרצליה. בין לבין, שינה את שם משפחתו, ובעיקר השלים עם עובדת היותו הומו.
"כבר בישיבה התיכונית הרגשתי שהנטייה המינית שלי שונה, אבל לא הבנתי בדיוק מה זה אומר. הייתי יושב בבית המדרש, בתפילה, בוהה בעורף של חברים שלי מלפניי, מרגיש משיכה מוזרה. לא עשיתי עם זה כלום. רק בצבא הבנתי".
מספר הכול, לא מתבייש
השלב האחרון בגיבוש דמותו החדשה של ארתור שני, ב'להמציא את עצמו מחדש', היה ניתוח שרוול קיבה שעבר לפני כארבע שנים, כשנכשל בניסיונותיו להפחית משקל. בעקבות הניתוח הוריד כ-65 ק"ג, מהלך שגרר חוויות שלא הכיר מימיו. "אין ספק שהמראה החיצוני מאוד משפיע על איכות החיים. אני זוכר שכמה שבועות אחרי הניתוח הגעתי לאיזשהו משרד, והפקידה ממש התחילה איתי", הוא מספר.
בדמותו של עורך הדין הצעיר והנמרץ קשה היום לזהות את הילד חסר האמצעים, שלא היה לו מה לאכול, שנאלץ תמיד להיאבק. אבל לארתור שני חשוב להישאר מחובר אליו, והוא עושה זאת באמצעות פעילות התנדבותית בתוכנית "שכר מצווה", שמגישה סיוע משפטי למעוטי יכולת. "אני לא מתבייש ברקע שלי. אם שואלים - אני מספר הכול. בבית הילדים היה צורך להסתיר. זו הייתה האווירה הכללית. אבל למדתי שלהסתיר זה לא טוב. אם מישהו שומע את הסיפור שלי, וזה גורם לו להפנות לי עורף או להדביק לי תוויות, במקום להעריך אותי - אני לא רוצה קשר איתו. היו מקרים כאלה, ומבחינתי מדובר באנשים קטנים".
אנשים סביבך מודעים לדרך שעשית?
"לא ממש. כשקוראים את קורות החיים שלי, חושבים שאני עוד 'בן טובים' מהבינתחומי. מהר מאוד הבנתי מה צריך לעשות כדי להתקדם. סיגלתי לעצמי דיבור רהוט, למדתי איפה צריך להיות, הבנתי שצריך לעבוד קשה ולהיות אמיץ. אומץ זה הכי חשוב. במקרה שלי, מייד כשסיימתי את ההתמחות פתחתי משרד עורכי דין, בעוד הבוגרים האחרים מהמחזור שלי הלכו לעבוד 12 שעות ביום כשכירים. אני חשבתי, מה כבר יכול לקרות, שלא יהיה לי כסף? שיהיה לי רק זוג נעליים אחד? שלא יהיה לי מה לאכול? הרי כבר הייתי שם".
עכשיו הוא מקווה שהרקע שלו יסייע בפעילותו הפרלמנטרית. "בבחירות האחרונות דיברו הרבה על הפוליטיקה של הזהויות, אבל בתכלס, רובנו מקיימים מספר זהויות במקביל, ואני הדוגמה לכך: אני עולה מברית המועצות לשעבר, נחשב 'מזרחי', במקור מהדרום, למדתי בחינוך התורני של שס, אני הומו, הייתה לי ילדות קשה - ומצד שני למדתי ושירתתי במקומות שנחשבים למעוזים של האליטה, כך שאני מעורב בהרבה מגזרים של החברה. אני יודע מה זה עוני ורעב. פעם ניסיתי למלצר במסעדה, אבל אחרי שתי משמרות הפסקתי כי לא הייתי מסוגל להשליך אוכל. אורחים במסעדה הזמינו פילה שעולה 120 שקל, אכלו חצי, ואת השאר היה צריך לזרוק. אמרתי לבעל הבית שאני לא יכול לשים את זה בפח, ועזבתי".
