אחרי כמה בתים באמת יוצאי דופן (ביפן, ברזיל והולנד), הפעם דירה ישנה ו"רגילה" יותר - לפחות בקנה המידה שלה (שלושה חדרים בשטח של 110 מ"ר) - בשכונת אל בורן (El Born) העתיקה בברצלונה. על אף שיש לה רק שני כיווני אוויר, היא מוארת ומאווררת, בזכות תכנון חכם של החללים. מרכז הדירה, שבדרך כלל סובל מאפלולית בדירות כאלה, הפך ללב הבית: הפרוזדור הישן נהרס ובמקומו יצרו המעצבים חלל גדול ופתוח, התופס כשליש משטח הדירה, ובו מוקמו המטבח ופינת אוכל גדולה, שמהם יוצאים לשאר החדרים.
זוג צעיר עם ילד בעיר טמנו שביפן (Tamano, במחוז Okayama) החליטו לעזוב את דירתם במעונות עובדים בבניין רב קומות, ולבנות את בית חלומותיהם. הם פנו לאדריכל קיסוקה מיידה (Keisuke Maeda) עם בקשה לבית שמחובר לאדמה. יחד עם תנאי המגרש המשופע הניבה הבקשה קונספט עיצובי ייחודי: ההשראה נמצאה דווקא בבתים הפרימיטיביים של שבטים קדמוניים, שחפרו באדמה בור ונעצו בו עמודים שעליהם הושענו הקירות והגג. לבית כזה קוראים "בית הבור" (Pit House), וזהו גם שמו של הבית הזה, רק שהוא לא נראה קדמוני כלל.
זה מה שקורה כשהלקוחות זורמים: המעצב הרב-תחומי קרלוס פוהול (Carlos Pujol) נולד בספרד, גדל בפריז, למד ארכיטקטורה אך עוסק בעיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי ועיצוב פנים. פוהול הגשים את חלומו של כל מעצב באשר הוא - זוג צעיר בעיר ריימס (REIMS), מרחק 130 קילומטרים מפריז, נתן לו חופש מוחלט בשיפוץ ועיצוב ביתו.
פוהול הפך ארבע יחידות דיור ישנות וצפופות לטריפלקס פתוח ומואר, מלא הפתעות והומור. ההתייחסות לכל פרט בבית שונה ומאתגרת: הדלתות קיבלו טוויסט מהאגדות, פרטי יום יום מוחזרו ומצאו תפקיד חדש בבית, ובכל ניכרת המיומנות הגרפית של המעצב.
שלושה משטחי בטון וקירות זכוכית - אלה הם המרכיבים הבסיסיים של הבית הזה בעיר סאו פאולו, בתכנון מרסיו קוגן (Marcio Kogan), אחד האדריכלים הבולטים כיום בברזיל. בבית הגדול - 590 מ"ר בנויים על מגרש של 1,453 מ''ר - חיה משפחה בת מזל, זוג עם שני ילדים וחתול. מבחינה אדריכלית, אומר קוגן, הוא עונה לעקרונות הבנייה שהתווה אחד האבות החשובים ביותר של האדריכלות המודרניסטית, האדריכל לה קורבוזיה (Le Corbusier), ברבע הראשון של המאה הקודמת. הבית מרווח, קוויו נקיים, הוא מותאם לצרכי המשפחה ומחובר לגן שסביבו.
שלושת משטחי הבטון מגדירים את הבית המלבני ונישאים על עמודים עגולים.
כשג'וזפין גינסבורגר (Josephine Gintzburger) ובעלה מצאו דירה לשיפוץ בבניין מהמאה ה-17 ברובע הראשון והשיקי של פריז, הם מיהרו לקנות אותה לפני שתיחטף - למרות התנגדותם הנמרצת של שלושת בניהם, שהתקשו לראות את הפוטנציאל שזיהו ההורים בחללים המוזנחים. ג'וזפין עבדה במשך כ-20 שנה כקניינית בבתי אופנה גדולים כמו לואי ויטון, כריסטיאן דיור ואחרים, עד שהחליטה להאט את הקצב והחלה לעסוק בעיצוב פנים.
הדירה, ששטחה 200 מטרים רבועים, שופצה כך שהמאפיינים התקופתיים של המבנה - עמודי עץ וקורות בתקרה, חלק מהרצפה המקורית, הדלתות והחלונות הגדולים - יישמרו ככל הניתן.
רולף ברוחינק (Rolf Bruggink) הוא אדריכל שעשה הסבה לעיצוב רהיטים והיום נחשב לאחד המעצבים המובילים בהולנד. את ביתו, "הפנינה השחורה", קנה במסגרת פרויקט שיקום שכונות בדרום רוטרדם. העירייה החליטה למכור בתים מוזנחים בבעלות ציבורית במחיר מוזל, לקונים שהתחייבו לעמוד בשני תנאים: לשפץ את המבנה בזמן קצוב ולהפוך אותו מבניין דירות ליחידת דיור אחת, במטרה להילחם בתופעה האורבנית המוכרת של חלוקת דירות ולהעלות את יוקרת האזור. ברוחינק עמד בתנאי החוזה והפך את המבנה המוזנח, שעמד עזוב במשך 30 שנה, לבית המלאכה והמגורים שלו.
ראשית הרס את כל הקירות הפנימיים.
מעבר לאקזוטיקה העיצובית והגיאוגרפית שלו, הבית הזה מספר את סיפור התאהבותם של מערביים בהודו. מה שנראה במבט ראשון כמו ביתה של משפחה הודית עשירה הוא למעשה אחוזת הנופש של בברלי קרצנר (Beverly Kerzner), "ג'ואיש פרינסס" אמיתית, שמספרת שבכל פעם שהיא מגיעה אליה היא חולצת נעליים וחוזרת לנעול אותן רק בדרך לשדה התעופה. קרצנר היא בתו של סם (שמואל בשבילנו) קרצנר, בן למשפחה שהיגרה ממזרח אירופה לדרום אפריקה, שם בנה את המלון המפואר הראשון שלו. היום הוא אחד היהודים העשירים בעולם ובעליה של רשת בינלאומית של בתי מלון וקזינו. בברלי, שמוזכרת לא פעם במדורי הרכילות בעיתונות העולמית, עובדת בתאגיד המשפחתי.
אנחנו רגילים להתפעל מקירות כאלה כתיירים שמבקרים במוזיאונים או ארמונות אירופיים, אבל יש מי שזהו ביתו, ואפילו לא מדובר בנצר לשושלת מלוכה. הארמון הזה שבפרטו (Prato), עיר הטקסטיל של טוסקנה, היה עד לפני כמה שנים מוזנח ונטוש, ריק מאדם במשך יותר מ-20 שנה. האדריכלית והמעצבת סברינה בינאמי (Sabrina Bignami) זיהתה את הפוטנציאל, קנתה אותו במחיר מציאה והחלה בתהליך ארוך של שימור ושיפוץ המבנה.
עבודה רבה הושקעה בחשיפת ציורי הקיר והדלתות, שהיו מכוסים שכבות של צבע לבן, בשיקום הרצפות המצויירות ובשילוב חדרי רחצה מודרניים. התוצאה היא ארמון יפהפה מסוף המאה ה-18, שקם לתחייה.
כשמדברים על בנייה שמתחשבת בסביבה מתכוונים בדרך כלל לחומרים, לכיווני הבית מול השמש, לחיסכון באנרגיה. אבל אדריכלי הבית הזה, בהרים שמעל אגם רנקו (Ranco) בצ'ילה, החליטו שלא לפגוע בטבע שסביבו, פשוטו כמשמעו: צורתו נקבעה בהתאם לסלעים העצומים שבשטח, וחלקים אחרים נבנו מסביב לעצים מרשימים, כדי שלא לגודעם. גם עיצוב הפנים מפנה את הבמה לנוף ומבקש להשתלב בו: חלקים גדולים מהבית נבנו מעץ, הסטיילינג של החדרים מתאפיין בחומרים טבעיים ובפריטים נינוחים, וחלונות זכוכית גדולים משני צדי הבית כמו מאפשרים לנוף הנפלא לעבור דרכו.
מהאגם הבית נראה כמו חלק מהנוף.
הצלמת היידי לנדר (Heidi Lender) עזבה את ביתה בסן פרנסיסקו ועברה להתגורר בחווה בת מאה שנים באורוגוואי. זו לא הפעם הראשונה שהיא משנה מקום ואורח חיים. את דרכה המקצועית החלה ככתבת וסטייליסטית בעולם האופנה, המשיכה כמורה ליוגה אחרי לימודים בהודו, ובשנים האחרונות היא עוסקת בצילום וחיה באורוגוואי. בית החווה שופץ, עם הרבה דגש על הקיים ועל שימור האווירה המיוחדת שלו. הפטינה שנוצרה על הקירות במהלך השנים הושארה, ויחד איתה, כך נדמה, נשמרה גם הנשמה של הבית. לחלליו הוכנסו רהיטים ופריטים שנאספו במשך השנים והנדודים, והם יוצרים אווירה אישית וייחודית, עם שילובים מפתיעים של רך ותעשייתי, למשל.
