לכבוד הגלות וחג הוולנטיין, שתמיד מתבלבל לי עם יום האהבה, החלטנו בבית לעשות יום כיף ולהכין סרטון קצר וחביב. ימי אהבה תמיד צ׳יזיים, אולי הם גם צידוק לעשייה של משהו צ׳יזי. יש ימים שפשוט כדאי לצאת מהביקורתיות המגניבה, מהחשיבה המאומצת ופשוט לעשות. ליצור זה כיף ונחוץ לחלקנו, וזה גם יהיה אחד הדברים שאני אשאל כל אחד שקורה לעצמו מעצב. מתי עשית בפעם האחרונה עיצוב או שימוש ביכולותיך לטובת מטרה לא ריווחית? מתי עשית לאחרונה משהו למישהו שהוא לא תמורת כסף, אלא תמורת סיפוק אישי או ערך שאת/ה מאמין/ה בו. אם יש לך תשובה אז סיכוי טוב שהחיים שלך די טובים ושאת/ה יוצר/ת. תיהנו.

אם יש משהו מרגש בגרפיטי, זו היכולת לראות כיצד הוא נטמע בחלל, משפיע על אנשים, מביע ביקורת ונקודה בתוך חלל מיינסטרימי. ההרגשה של יצירה בעלטה, ציור בדקות ספורות, כיסוי עקבות ותהליך ההכנה הם כמו רמבו מתלבש לקראת הקרב האחרון בסרט. אמנם לא מדובר ב"אושן 12" ברמת ההתארגנות, אך אני מניח שההרגשה מרגשת יותר מאשר בשוד - הרי האמן נותן משהו לחלל ולא לוקח ממנו.

אם יש משהו שהוא יותר כיף לי בארץ לעומת מקומות אחרים, הוא ליצור גרפיטי. אתה יודע מול מה אתה מתמודד, ממי אתה בורח ואיך לעשות את זה נכון.

מיחזור הוא נושא שחוק, זה נכון. יש מדינות שאימצו אותו כחלק מהמדיניות שלהם, וחלק לא (נחשו מה קורה בישראל). מצד שני, במסגרת לימודי האקדמיים אני נתקל יותר ויותר בגישה אקולוגית עם הסתכלות סביבתית כוללת, שהיא הרבה יותר מעניינת ופותחת אפשרויות: מיחזור, מודעות לאוכל (זרעים, גידול ביתי, עבודה קהילתית, גידול אוכל בתנאים חוסכי שטח), גנים ורטיקאליים (לגובה), ועבודה עם חומרים נכונים למוצר ולסביבה.

שלא תבינו לא נכון: אני לא הופך לפעיל סביבתי. לא הולך לגור במושב או לגדל צמחים.

לירון קרול היא מעצבת צעירה שסיימה לאחרונה את תואר המאסטר ב-Royal Collage of Art בלונדון. קרול היא בעלת סגנון איורי יוצא דופן. היא שוזרת את תמונות חיי היום יום שהיא מלקטת עם מצלמתה, והופכת אותן לקולאז' מציאותי בצורה מטרידה. בעברה הייתה קרול צלמת צבאית, ולדבריה, החיים עם המצלמה מוסיפים לחץ - לתפוס את התמונה הנכונה ברגע הנכון, לא לפספס, להיות במקום הנכון כשכל פריים-חיים יפה שלא נלקח הופך לבזבוז. "החיים הפכו להיות סט של צילומים פוטנציאליים", היא אומרת. הנה הסרט שלה:

בעבודת התזה שלה היא מתארת את אלבום התמונות המשפחתי כספר הוראות.

כבר כמה חודשים שאני תוהה אחר כיוון חדש לעתידי המתקרב, כבר חודשיים שאני מסייר בלונדון, מקשיב להרצאות, רואה תערוכות בלי סוף, חושב בלי מוצא. אני נזכר במוטו שחזר בשיעורי צילום של פרופ' בועז טל. הוא היה אומר לנו להפסיק להסתכל בבלוגים של עיצוב כי הכל אותו הדבר, הכל כפוף לחוקים ומוסכמות מובנות מראש. אתם צריכים לחפש אמנות, האמן עושה מה שבא לו, מצד אחד הוא יוצר בלי להיות כפוף ללקוח ולכן יכול לשבור איזה חוקים שרק ירצה, ומצד שני הוא בעל השכלה הרבה יותר רחבה, תיאורתית, ביקורתית מרוב המעצבים.

המוטו הזה מלווה אותי בשנים האחרונות, ולמרות שאני אוהב להציץ בבלוגי העיצוב הקורנים, באמת הרוב דומה.

זהו חלומו של כל מוזיקאי פורץ דרך, ועם התקציבים שביורק יודעת לגייס דרך עולם האמנות-מוזיקה, היא הצליחה ליצור יצירת מופת אמיתית (גם אם חצי מקורית). לפני כשבוע התמזל מזלי להיות נוכח בסימפוזיון על מותו של הפופ ועולם המוזיקה הנוכחי. בין המציגים הייתה סוציולוגית חובבת מוזיקה, שעבדה בצוות העצום שיצר בעבור ביורק את הפרויקט והאלבום Biophilia. הפרויקט חובק מספר אינסופי של אלמנטים המתאגדים בימים אלו יחד, תחת שחרורו של האלבום וסיבוב ההופעות של הזמרת האיסלנדית. בפרויקט אפשר לראות קליפים, אפליקציות, פעילות ברשת, מוצרים פיזיים, הופעה, יצירות אמנות, שיתופי פעולה אינסופיים, מודל עסקי חדש, בית ספר למוזיקה

אמנים רבים מחפשים דרכים להפיץ את היצירות שלהם - רבים מהם יושבים כל היום וסופגים אור פלורסנטי טהור, מנסים לקדם את עצמם. קידום נחשב משימה לא פשוטה עבור אמן, ולא חסרים כאלה שפרשו בעקבות חוסר יכולתם לדחוף קדימה, לגייס קהל, כסף, הופעות, תערוכות. זו פשוט יותר מדי טרחה, לא? אמן צריך לעשות אמנות.

Nik Nowad הוא יוצר גרמני שחי בברלין, חובב מוזיקה אלקטרונית וכלי רכב משונים, שהוא מעצב בעצמו (ראו באתר הבית שלו). ב"סאונד-טנק" שלו הוא שילב בין השניים: כלי רכב שנראה כמו הכלאה בין טנק קטן ורמקול ענק, שבאמצעותו הוא מעביר את המסר בצורה ברורה, חללית וחזקה.

Kyle McDonald ו Arturo Castro הם שני מתכנתים מוכשרים, שכבר ידועים לקהילת האמנים הדיגיטליים. הפעם הם יצרו שיתוף פעולה, שעזר להם ליצור מערכת דיגיטלית להחלפת פנים. התוצאה אמנם עדיין אינה מדויקת ואינה יכולה להחליף מציאות בצורה מוחלטת, אבל ללא ספק זו התקדמות מעניינת, במיוחד לפלטפורמה חיה. אני כבר רואה את זה קורה באתרי היכרויות, שבהם ניתן מצד אחד לתקן "פגמים" או לחלופין ליצור תוצאה סופית שיכולה להשאיר את המצולם צעיר לנצח.

אולי פלטפורמות מסוג זה יחליפו בסופו של דבר תוכנות כמו פוטושופ, ואנשים יוכלו ליצור לעצמם תוספת וירטואלית שתלווה אותם.

אם בפוסט קודם דיברנו על הכלים אותם אנשים עושים כדי ליצור מוזיקה, הפעם נדבר על התוכנות והתנועות / פרצופים שבהם אנשים משתמשים כדי ליצור מוזיקה. אנשים רבים משתמשים בתנועות וסיטואציות כיפיות על מנת ליצור מוזיקה. כך לדוגמה בניסוי הבלונים הזה, שערך בארצות הברית Carnegie Mellon, סטודנט למחשבים בשנה שנייה ללימודים. את הפרויקט הזה מלווה כמובן מערכת Kinect, שמאפשרת עקיבה חיה אחר צבעים, פרצופים, תנועה ועד. מה שיפה במיוחד בווידאו הזה הוא הצורה שבה הוא מדגים את יכולות המוצר / הניסוי בצורה פשוטה וברורה.