זהו חלומו של כל מוזיקאי פורץ דרך, ועם התקציבים שביורק יודעת לגייס דרך עולם האמנות-מוזיקה, היא הצליחה ליצור יצירת מופת אמיתית (גם אם חצי מקורית). לפני כשבוע התמזל מזלי להיות נוכח בסימפוזיון על מותו של הפופ ועולם המוזיקה הנוכחי. בין המציגים הייתה סוציולוגית חובבת מוזיקה, שעבדה בצוות העצום שיצר בעבור ביורק את הפרויקט והאלבום Biophilia. הפרויקט חובק מספר אינסופי של אלמנטים המתאגדים בימים אלו יחד, תחת שחרורו של האלבום וסיבוב ההופעות של הזמרת האיסלנדית. בפרויקט אפשר לראות קליפים, אפליקציות, פעילות ברשת, מוצרים פיזיים, הופעה, יצירות אמנות, שיתופי פעולה אינסופיים, מודל עסקי חדש, בית ספר למוזיקה ועוד.
Biophilia החל בשנת 2009, כאשר ביורק סיימה את חוזה התקליטים שלה. באותו רגע היא החליטה שהפרויקט הבא שלה יהיה הגדול ביותר שהיא יצרה אי-פעם. בשלב ניתוח הקהל, שהיא ערכה, התברר שעיקר הקהל שלה מכור לסחורה הפיזית שלה - הקליפים והמוצרים הקשורים למוזיקה שלה. בסתירה לכך עמדה העובדה שהטכנולוגיה השולטת היום, הלוא היא MP3, עומדת בתווך בינה לבין העתיד המוזיקלי שלה.
אי לכך החליטה ביורק ליצור את האלבום החדש שלה כאפליקציית אייפון. Biophilia היא בעצם אפליקציית-אם, שמכילה מודל עסקי שיכול לשמש גם אמנים אחרים. בגדול, אפליקציית-האם מגיעהאל מכשיר הטלפון שלהלקוח עם שיר אחד. במהלך השיטוט במרחב האפליקציה התלת-ממדי, המשתמש משפיע על האפליקציה ויכול להגיע לשירים אחרים, שאותם הוא כבר צריך לרכוש. הרעיון: במקום לצאת כל פעם החוצה ולרכוש משהו חדש, הכל נמצא באותו מקום. לא צריך לתת שוב כרטיס אשראי, לא צריך שוב למלא פרטים. אמנם לא מדובר ברעיון חדש ביותר (הרי כל רשת חברתית עובדת על העיקרון הזה), אבל הוא כן היה ראשוני מבחינת אפל, שעיכבה במשך זמן מסוים את הפיתוח. ההתגברות על מכשול התכנות היה לא פשוט, אך הוא נפתר ועכשיו הוא קיים.
וככה זה נשמע: מתוך האלבום החדש
ביורק יצרה קשר עם מתכנתים, יוצרים, אמנים מכל מיני סוגים שהיא אהבה או הכירה את עבודתם, והציעה להם מודל עסקי: חצי-חצי בהשקעה, חצי-חצי ברווחים. מכיוון שכל שיר באלבום משודך אל אפליקציה, וכדי לשמוע את השיר צריך להוריד את האפליקציה, הרעיון היה משתלם (חוץ מזה, מי יסרב לעבוד עם ביורק?). אגב, אחד היוצרים היה נער בן 17 מארצות הברית שבינתיים כבר פתח חברת אפליקציות, בזכות העובדה שיצר אפליקציות לשלושה מהשירים באלבום של ביורק.
כל האפליקציות שנוצרו בשביל השירים מאפשרות לשחק עם השיר בצורה חיה, ולעבוד עם שיר בצורה שונה בכל פעם. לעתים מדובר בשינוי כלי הנגינה, בפעמים אחרות מדובר בשינוי ויזואלי של הקליפ, וכמובן שגם הדברים הסטנדרטיים - אך הלא טריוויאליים - כמו מלים לשירים, תווים וגרסאות קריוקי.
מעבר לאלבום, ביורק יצרה הופעה חיה שמשלבת ויז'ואלים מהאפליקציות, וכלי נגינה שהומצאו במיוחד עבור האלבום וההופעה. ביורק מופיעה עם הפרויקטים הזה במספר מוגבל של הופעות, ורק למשך חודשים אחדים, כך שבמהלך שהותה במקום ההופעה, היא פותחת בו בית ספר למוזיקה עם סדנאות ואטרקציות לצעירים. בתי הספר המדוברים אמורים להשכיח מזיכרונה את החוויה הרעה שהייתה לה בבית הספר הסופר-סטנדרטי ומגביל, שבו היא למדה בצעירותה.
במהלך ההרצאה הייתי סקפטי. היה לי קשה להעריך את ההשקעה שנעשתה כאן במגוון המדיות ובשיתופי הפעולה, בעיקר משום שכל הדברים כבר נעשו בנפרד על ידי אמנים כאלה ואחרים, וכל מה שביורק עשתה היה לקחת תקציב ענק ולעשות הכל במכה אחת. אבל אחרי שנתתי לזה לשקוע טיפה, הבנתי שביורק ראויה להערכה על הרצון לקחת את הכל ולאחד אותו; על היכולת לאגד את כל היוצרים תחת מודל עסקי מעניין ולא מניפולטיבי שמצהיר על שוויון יצירתי; על האומץ להכריח את המעריצים שלה לקנות אייפד רק בשביל לשמוע את האלבום; ולבסוף, על המשך ההשקעה שלה בחומרים הפיזיים ובקליפים.
בעודי אכול קנאה, נזכרתי במשהו שאיש חכם אמר לי פעם: "זה שאתה רואה כל הזמן בלוגים ורואה איך אנשים עשו מלא פרויקטים, ורואה איך הם יצרו אותם, ומבין, זה לא אומר שאתה יכול עכשיו לעשות את זה בעצמך".
