מי שמחפש מה לעשות בחול המועד פסח, נניח, ובלי לפתוח את הארנק, מוזמן לטריפ ברחוב אברבנאל:
בחודש האחרון הפכה אותו קבוצה של אמני רחוב לפצצה יצירתית משמחת (במסגרת פסטיבל "רוח דרומית 3", במימון חומרים של מועדון ה"הודנא" ובארגונו של DIOZ).
מי שיחלוף ברחוב הש"ך מספר 16 לא יחמיץ מגרש חניה פרטי, לא גדול, וכמעט ריק בשעות הבוקר המוקדמות:
בצדו האחד של המגרש מוסך לזגגות רכב:
הציור העשיר על קיר המוסך, עבודה משותפת של אמני הרחוב דדה ו-sboy, שורד כאן משהו כמו שלוש שנים. רק שעם הזמן נוסף לכניסה למוסך שער פח המסתיר את תחתית הציור; והשלט של הזגגיה עבר, משום מה, מהקיר (מעל הציור) לעמוד המתכת שמולו תוך שהוא מותיר אחריו מזכרת כתומה:
בקדמת המגרש תקוע טנדר נטול זגוגיות (הסנדלר באמת הולך יחף?) ומלא בג'אנק.
אולי זה פופוליזם זול, ומשפט ההיסטוריה יפסוק שהיה כאן חזון.
אם חס וחלילה יבוא שוב המבול, אצלנו הזוגות מוכנים לרוץ לתיבה. בתנאי שיהיה נוח:
גם אם יירד פעם סתם גשם, הרחובות שלנו ערוכים:
וגם אם לא:
כשחם, יש לאן לברוח:
או שמדליקים מזגן:
ואם צמאים, יש מה לשתות:
לא יהיה מוגזם לקבוע שבכל תחום מתחומי החיים שניים זה יותר מאחד.
למרות שהרחובות שלנו לא נודעים דווקא בצניעותם, ואצלנו מותר למכור אפילו גרביונים, כפי שאפשר לראות, בסיעתא דשמיא, מתהלך בינינו צדיק סמוי מן העין, אולי יותר מאחד, שלא יכול/ים לסבול את הפריצוּת. הוא לא אחד שמקונן בינו לבינו, הוא אחד שעושה מעשה:
לא תמיד זה עם צבע אדום:
עמדתו ברורה:
ופעולתו נחושה, גם אם לעתים מינורית, כמו הטיפול בציור של קלון. זה הציור:
ומה נמחק ממנו כעבור
הרחובות שלנו לא יכולים אמנם להתחרות בתנופת הבנייה בסוצ'י, אך פוטין שלנו חזק בשיפוצים. רק התבשרנו כי ברחוב מזרחי הסתיימו העבודות:
וכבר אנחנו קופצים לרחוב זבולון. תחילה חולקו לתושבים פלאיירים מבטיחים:
אחר כך נתקע השלט המסורתי בקצה הדרומי של הרחוב:
הצילום בהדמיה הוא דווקא מכיוון צפון, אך ההבטחה הגלומה בו (למעט השידרוג במצבם הבריאותי והכלכלי של הולכי הרגל) די דומה למציאות הקיימת:
כך או כך, העבודות יצאו לדרך.
הרחובות שלנו המומים מהתזזית שאחזה בכלי התקשורת לנוכח ההחמרה במצבו הבריאותי של ראש הממשלה לשעבר.
עם מאות מחסנים, בתי מלאכה, חנויות סיטונאים ועשרות אתרי בנייה ושיפוצים, הרחובות שלנו הם גיהנום למי שצריך לקבל סחורה, לפרוק חומרי בניין או להעמיס ארגזי טובין. ומה יהיה אם בדיוק כשיגיעו המשאיות לא יהיה להן איפה לעמוד? לחץ. חייבים להתכונן, לכבוש, לסמן טריטוריה. כחול-לבן, אדום-לבן, אפור-אדום, לא משנה. כיוון שאין לעניין סידור קבוע ומאורגן, כולם מאלתרים. למשל עם חוט:
זה החוט, הפעם:
לא כולם כל כך מעודנים.
אפתח בחדשות: ברחוב הקישון פינת רחוב פרנקל הוצב תמרור חדש לסימון אזור חניה של רכב דו גלגלי.
#1: חניית דו גלגליים. חמש גרסאות
התמרור החדש לא היה עניין לכתוב עליו הביתה אלמלא היה בגודל (ובנוסח) שמתאימים לשטח כינוס של כנופיית רוכבים אמריקאית, בעוד שבפינת הרחוב המסוימת הזו יכולים לחנות בסך הכל שלושה דו-גלגליים, מקסימום ארבעה. אז על מה הרעש? מה קרה פתאום? ולמה דווקא כאן? ספק אם מישהו יוכל להשיב, במיוחד שהתמרור החדש הוא רק וריאציה אחת, מתוך חמש, ברחובות שלנו.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.