דמעות לא יועילו. הריסת הבניין ברחוב בן עטר 2, המוכר כ"מקווה" או "הסקוואט", יצאה השבוע לדרך. למרות שלפי אחד מהמפקחים שהסתובב במקום, צו ההריסה עדיין לא ניתן, ביום ראשון החלו פועלים לפרק את תכולת הבניין רחב הידיים, ולמלא בזו אחר זו עגלות פינוי.
הבניין, הרחבה ועגלת הפינוי. בקרוב ימחק
בעבר הרחוק מאוד שימש המבנה כמקווה טהרה. בראשית שנות האלפיים, פעלה בו לתקופה קצרה חנות רהיטים, ואחרי שפונתה, בסביבות 2004, פלשה לבניין חבורה של צעירים, ששיפצה את מערכות החשמל והביוב והחלה להתגורר במקום ולקיים בו פעילות חברתית וקהילתית. מאז נודע הבניין כסקוואט בי.איי (בן עטר).
להשתכשך עם מסי. רחוב כפר גלעדי, 7 במאי 2012
עונת הכדורגל אמנם הסתיימה, אבל עונת הרחצה בדיוק נפתחת, וכוכבי הכדורגל הגדולים בעולם נוצצים ברחובות השכונה, שהדשא היחיד שהיא מכירה עשוי פלסטיק ונמכר לפי מטר.
לחפוף עם רונאלדו. רחוב אברבנאל, 17 באוקטובר 2011
לחבוש את ראין גיגס, כפר גלעדי, 1 במאי 2012
הצלחה ספורטיבית מתורגמת במגרש המקומי רק לדבר אחד: מכירות. בכסף קטן (משמפו עד כובע מצחייה), או בכסף לא ממש גדול (בגדי גברים וחליפות חתנים).
מצופים מסי, סדינים צ'לסי, מדבקות רונאלדו ואטו והדשא של פלורנטין.
רחוב השוק, 31 באוקטובר 2011
הכיסא הזה, שהורכב על גדר הברזל של החניון ברחוב השוק, נראה כמו אלתור יצירתי ומוצלח, למרות שמעולם לא ראיתי מישהו יושב עליו. כעת אף אחד גם לא יוכל לעשות זאת.
בימי חול, בשעות הבוקר, יש בחניון שומר-קופאי, אבל כשהוא לא מסתובב בשטח להאכיל יונים וחתולים, הוא יושב על כיסא נמוך שהוא מוציא מהבודקה. אין לחץ בחניון הקטן, אז השומר מנצל את הזמן ללמוד אנגלית מקלטת שהוא מאזין לה בווליום גבוה: מים – ווטר, היום – טודיי, כסף – מאני, וכך הלאה וחוזר חלילה.
לפנות ערב השומר גו הום, והכיסא המולחם לגדר נשאר לבד בחניון המתרוקן. כך לפחות זה היה עד לשבוע שעבר.
רחוב החלוצים, 17 בנובמבר 2011
את שכונת פלורנטין בדרום תל אביב הכי טוב לעשות ברגל. ולא רק בגלל שקשה למצוא חניה ברחובות הצפופים. רק בהליכה אפשר להבחין בדקויות שהיא מציעה; בעקבות שמשאירים כאן החיים; בעלי המלאכה, הסוחרים, העוברים ושבים ואמני הגרפיטי.
רק הליכה מאפשרת להביט פעם למטה ופעם למעלה.
רחוב הרצל, 22 בספטמבר 2011. רחוב רענן, 22 במרץ 2012
פעם לכיוון המדרכה ופעם אל הקיר.
נחלת בנימין, 5 באפריל 2012. רחוב אלפסי, 28 באוקטובר 2011
תמיד יחכה שם משהו.
רחוב מעון, 9 באוקטובר 2011
פרקטי או חסר פשר.
רחוב השוק, ספטמבר 2011. רחוב החלוצים, 13 במאי 2012
ההליכה איטית אבל הזמן רץ.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
