זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יזהה את ההזדמנות העסקית שטמנה בחובה התערוכה שבה מוצגות עבודותיה של מיוצ'ה פראדה לצד אלו של אלזה סקיאפרלי, "שיחה בלתי אפשרית", במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
ביום שבו נערך נשף ה־Met המסורתי, שמארגנת אנה ווינטור בשיתוף עם ה־Costume Institute, והושקה התערוכה, הודיע איש העסקים דיאגו דלה ואלה, העומד בראש מותג הנעליים היוקרתי Tod's, על ההשקה המחודשת של המותג של סקיאפרלי, שחדל לפעול ב־1954.
בימים אלה ממש מתקיימים שיפוצים נרחבים בבוטיק ההיסטורי של המותג בפלאס ונדום בפריז, שם יימכרו באופן בלעדי פריטי המותג, שיכלול אביזרים, מוצרי קוסמטיקה ומבחר מצומצם של בגדים. דוגמנית העבר והבימאית הצרפתייה פרידה קלפה (שנודעה בעיקר בשל היותה המוזה של ז'אן פול גוטייה), מונתה לדוברת החברה.
זהותו של המעצב הראשי תיחשף רק בספטמבר, אולם נכון לעכשיו המועמד המוביל, על פי כל השמועות, הוא לא אחר מאשר ג'ון גליאנו.
גליאנו, שפוטר לפני כשנה מבית האופנה דיור בעקבות התבטאויות אנטישמיות, חלק כשבועיים לפני הנשף עם כתבת האופנה האמריקאית דנה טומס את התלהבותו והתרגשותו מ"הפרויקט החדש שלו" (כפי שצוטט על ידה) בארוחת ערב פרטית עם גרייס קודינגטון, המנהלת הקריאטיבית של "ווג" האמריקאי.
בלי הוט ובלי קוטור
מעבר למשמעות ההיסטורית שבתקומתו של המותג האגדי, צורת הקאמבק מעידה על פני האופנה ועל שוק המותרות ופריטי היוקרה בימינו.
על פי הצהרותיו של דלה ואגה, המותג יציג רק שתי קולקציות בשנה ויפעל על פי המודל העסקי שדלה ואגה מכנה Prêt-a-Couture.
מודל זה ידוע גם בכינויו "סמי־קוטור" (שהציע בזמנו אייזק מזרחי והיווה "פשרה" בין בגדים יקרים מאוד לבלתי נגישים בעליל), או ה־Prêt-à-Porter de Luxe, שצמח והושרש בקרב בתי האופנה הפריזאיים, כמו ז'אן לואי שרר ולנוון, עם גוויעתו של ההוט קוטור הצרפתי.
למי שלא יודעת, אופנת העילית (הוט קוטור) היא ענף האופנה המציע בגדים הנתפרים מהחומרים המשובחים ביותר, תוצר מלאכת ידיהן של התופרות והרוקמות המוכשרות ביותר (המכונות Les Petites Mains, הידיים הקטנות). כיום יש בענף כ־25 מעצבים המורשים לכלול את עיצוביהם כפריטי הוט קוטור, לעומת 50 בתי אופנה שחיו ובעטו בשנות ה־60.
קהל הלקוחות שיכול להרשות לעצמו לקנות את הפריטים, שמחיריהם אסטרונומיים (עשויים להגיע עד ל־100,000 יורו לשמלה), הצטמצם גם הוא ומונה כ־200 נשים המשתייכות לקבוצה המכונה "מועדון ההוט קוטור".
יחד עם שקיעתה של האופנה העילית, המייצגת את האופנה בדרגתה הגבוהה ביותר, החל לדעוך גם הזוהר שבעולם זה. בעשורים האחרונים חשיבותו של קו העילית מסתכמת באות כבוד ובמפגן כוח ויוקרה של בית האופנה המציג אותו, בעיקר כי הוא מתרכז ביכולותיו הווירטואוזיות ובדמיונו הפורה של המעצב הראשי.
ג'ון גליאנו מונה למעצב הראשי של כריסטיאן דיור (גם הוא בית הוט קוטור היסטורי) רק לפני 18 שנים על מנת להחיות קו יוקרתי זה, זאת בשונה מהגחמות הכלכליות שעומדות מאחורי החייאת המותג סקיאפרלי.
גליאנו יצר תצוגות אופנה גרנדיוזיות וראוותניות, שבהן צעדו דוגמניות־העל הנחשבות באותה תקופה על עקבים מרקיעי שחקים, לבושות בבגדים פומפוזיים־תיאטראליים ומאופרות ביצירתיות שגבולותיה היו גבולות הדמיון.
תצוגות ההוט קוטור של גליאנו לדיור הפכו לגולת הכותרת של כל שבועות האופנה בפריז, ואין זה מקרה שהן הצליחו להאפיל על בתי האופנה האחרים. עיצובי הקוטור נתנו את הטון עבור שאר קווי האופנה המגוונים של דיור, כולל קו ה־Ready to Wear (מוכן ללבישה), קולקציית הקרוז, האביזרים, האיפור ואפילו משקפי השמש.
משבר וחוקים לו
אורח החיים המודרני, שאינו משאיר פנאי רב לאחר שעות העבודה, והיעלמותם של אירועי הגאלה, הנשפים והסעודות היוקרתיות של אמצע המאה ה־19 וה־20, הפכו את ההוט קוטור לפחות רלוונטי, וכך גם כל עיצוב שהוא Over the Top.
בעקבות המשבר הכלכלי ב־2007, אנשי חוג הסילון איבדו את הונם ונאלצו לקצץ בהוצאותיהם, ובתי האופנה החלו לחשוב במונחים עסקיים יותר. המעוף והיצירתיות של גליאנו, ולנטינו וריקרדו טישי (לג'יבנשי) נעשו מרוסנים יותר, בהוראת בעלי המניות שחיפשו פתרונות בדמות עיצובים וקווים מסחריים כדי לעצור את צניחת המניות.
הדרישות המחמירות של מנכ"ל קונצרן LVMH, ברנרד ארנו, שבין היתר מרכז בידו את השליטה גם בבתי האופנה לואי ויטון ודיור, הגבילו את החופש האמנותי בעבודתו של המעצב הראשי. אלה גרמו למעצב אזדין אלאיה לסרב בזמנו לג'וב בדיור, כפי שטען באחד הראיונות עִמו.
לחצים דומים הבריחו השנה את ג'יילס דיקון, שמונה לתפקיד המעצב הראשי של בית אונגרו והחזיק בו רק שנה. בסופו של יום בתי אופנה יוקרתיים כמו טיירי מוגלר, ז'אן פאטו ואפילו שאנל נתמכו בעיקר על ידי קווי הבישום והאיפור שלהם.
בבתי הכלבו הפזורים באירופה ניתן למצוא שמלות כותנה או פריטי עיצוב בסיסיים אחרים הנושאים שמות כמו לקרואה, אונגרו ומוגלר, שהקשר ביניהם לבין מורשת הקוטור הענפה של המותג המציע אותן הוא מקרי בהחלט.
תחילתו של הסוף
קווי ההוט קוטור, שמעולם לא הניבו את חלק הארי מרווחי המותג עבור בעליהם, החלו להיסגר בזה אחר זה. בשנת 2002 פרש איב סאן לורן
וסגר את קו ההוט קוטור האגדי שלו, זאת לאחר שבית האופנה שלו נקנה שלוש שנים קודם לכן על ידי בית גוצ'י
בשל הפסדים כלכליים כבדים.
ז'אן פול גוטייה מעולם לא הצליח להניב רווח כלכלי מעיצובי הקוטור שלו, שהוא ממשיך להציע עד היום. כריסטיאן לקרואה נאלץ להכריז על פשיטת רגל ב־2009. הוא איבד את האפשרות לעצב תחת שמו שלו לאחר שמכר את המותג בעקבות הפסדים קשים, ומאז עיצב רק עבור המותג העממי דסיגואל.
ג'יאמבטיסטה ואלי, אלקסיס מביל ואן ואלרי האש הם הרוחות החדשות המנשבות בעולם האופנה העילית. הם קיבלו את אישור פדרציית האופנה הצרפתית להציג תצוגות קוטור, אף על פי שעיצוביהם מתאפיינים בקווים נקיים יותר, בפרופורציות קלילות ובסגנון מודרני.
סוזי מנקס, כתבת ה"הראלד טריביון", הזהירה מפני גוויעתו של ההוט קוטור כבר בשנות ה־70. קתי הורין מ"הניו יורק טיימס" תלתה את הגורם למצב בחשיפת היתר של הציבור לאופנה.
לטענתה, הצפת הציבור במותגים, במגזינים, בקולקציות ובשיתופי פעולה, כמו גם השיח הציבורי המתנהל סביב מראה חיצוני כמעט 24 שעות ביממה וכן העיסוק הבלתי פוסק של כלי התקשורת באופנה – גרמו לציבור למאוס בה.
הזמינות והקלילות שבה ניתן לצפות באינטרנט בתמונות או בסרטונים של הקולקציות האחרונות, שניות לאחר שהוצגו על המסלול, הופכות לעתים את עונת התצוגות לסיוט עבור חובבי האופנה, שמתקשים להפסיק לצרוך מידע ויזואלי זה.
אתרים כמו Moda ומותגי אופנה אחדים מאפשרים לרכוש את הפריטים ביום התצוגה ולקבל אותם כמה שבועות אחר כך, זאת בניגוד לעבר, אז צרכנים מלאי תשוקה לאופנה נאלצו להתאזר בסבלנות שישה חודשים ארוכים בטרם יכלו לשים ידיהם על הבגדים שנראו על המסלול.
זמינות זו יש בה כדי לבטל את הציפייה והכמיהה שהיו כרוכות בהמתנה המרגשת, בין אם לתמונות הבגדים מהמסלולים שיתפרסמו בעיתונים, ובין אם להגעתם אל קולבי החנויות.
"אין לי מה לצלם"
באחד מראיונותיו הנדירים לתקשורת הֵצר סטיבן מייזל,
צלם "ווג" איטליה המוערך, על פניה של האופנה שאיבדה בשנים האחרונות מה"כיף" שאפיין אותה בשנות ה־90.
"אז נהגו המגזינים שעבורם צילמתי לשכור סוויטה במלון הריץ' היוקרתי, והיינו מצלמים כל הלילה", הוא מספר. "לינדה (אוונג'ליסטה), נעמי (קמפבל), כריסטי (טרלינגטון) וקייט (מוס) היו מתרוצצות במסדרונות, לבושות בשמלות מרהיבות ועונדות תכשיטים מהפנטים. היום הכול השתנה.
"מה יש לי להגיד לדוגמנית בת 16 שאינה מבינה את השפה שאני דובר? אינני מוצא דבר שהוא 'זוהר'. אני חושב שזוהר הוא נחלתו של העבר".
לטענתו, המקום היחיד שבו ניתן למצוא שביב אור הוא בהפקות האופנה המשחזרות את הזוהר ההוליוודי של שנות ה־20, או את עבודותיהם של צלמי עבר כמו הלמוט ניוטון וגי בורדן משנות ה־70 וה־80.
לא משנה מה הסיבה, הכיוון הוא ברור. היום, כשרוב הציבור צורך אופנה לא מהמקום של הבנה והערכה, אלא כדי להתלבש יפה וטרנדי, ניכר כי מעצבים רבים מוצאים "נחמה" במינימליזם עיצובי.
בדיור, לדוגמה, החליטו להחליף את גליאנו במינימליסט האולטימטיבי רף סימונס, בתקווה שהאיפוק הפואטי שלו והניקיון יצליחו לשקם את ההרס שהותירו אחריהם ג'ון גליאנו וביל גייטן (יד ימינו של גליאנו, שירש אותו באופן זמני), ממש כשם שהחזיר עטרה ליושנה למותג של ג'יל סנדר לאחר עזיבתה של ג'יל סנדר עצמה.
שרה ברטון, שירשה את אלכסנדר מקווין, מציגה על המסלול יצירות מופרכות, אך ממהרת למצוא להן חלופות לבישות והגיוניות יותר, המוצגות לקניינים בשואורום לאחר התצוגה, והן אלה שנמכרות בפועל תחת שם המותג.
בטסי ג'ונסון, הידועה לא רק בזכות הגלגלונים שהיא מדגימה בתום תצוגותיה על המסלול, אלא גם בעיצוביה התיאטרליים שופעי הקיטש וההומור, הודיעה בסוף אפריל על פשיטת רגל והחלה כבר לנזל את נכסי החברה.
על פי הערכות המומחים, "סגנונה העיצובי וטעמה האופנתי" הפכו לבעייתיים מבחינה מסחרית. על פי הצהרות הבעלים החדשים, המותג ימשיך לתפקד, אולם יציע פריטי לבוש ואביזרים נגישים ו"כלכליים" יותר. שמח לא יהיה פה.
_____________________________________________________________________________________________________________
עוד במגזין GOstyle :
- איך מתלבשים הסטודנטים במכללת שנקר?
