בכניסה למוזיאון הלמוט ניוטון בברלין, מרחק הליכה קצר מהיציאה של תחנת הרכבת גן החיות, ניצב המבקר מול סדרת דימויים חזקה של הצלם היהודי יליד שכונת שונברג בעיר, ממנה נמלט בגיל 18 עם עליית המפלגה הנאצית. בקומה השנייה של חלל המבנה, כשמשני צידיו גרם מדרגות מחופה שטיח קיר אדום, תלויים חמישה תצלומי ענק של דוגמניות בעירום מלא כאמזונות המשקיפות מלמעלה על הצופה, שמצדו מביט בהן כנוע מתוך פרספקטיבה של המיקום שבו הוא נמצא.
המפגש הראשוני עם עבודתו של ניוטון במוזיאון, מציף את אחד הפולמוסים הגדולים סביב עבודתו של צלם האופנה: האם ניוטון שחרר את הנשים והעניק להן כוח, עוצמה וחופש מיני, או ניצל אותן לצרכיו האמנותיים?
"הלמוט ניוטון: היפה והרע", שיוקרן אונליין בפסטיבל דוקאביב (12-3 בספטמבר) וישודר בהמשך בהוט 8, הוא מסמך תיעודי חדש של הבמאי הגרמני גרו פון בוהם, אשר חוקר את דמותו האניגמטית והשנויה במחלוקת של ניוטון, כמו גם סוגיות על עבודתו האמנותית כצלם אופנה משפיע מסוף שנות ה-40 ועד למותו בתאונת דרכים בשנת 2004 בלוס אנג'לס, לאחר שבעקבות התקף לב התנגשה מכונית הקדילאק שלו בכביש הפרטי של מלון שאטו מרמונט המפורסם שבו התגורר בשדרות סאנסט.
"הוא היה מעט פרוורטי, אבל גם אני כזו, אז זה בסדר", אומרת עליו בתחילת הסרט הזמרת גרייס ג'ונס, אותה צילם ניוטון רבות בתחילת דרכה כדוגמנית. "התמונות שלו היו אירוטיות, אבל סיפרו סיפור. הן מעולם לא היו וולגאריות".
אם היה בחיים, היה חוגג ניוטון בחודש הבא מאה, זמן טוב לשוב אל דימויו האייקוניים ולחקור את עבודתו על ציר הזמן. זהו סרטו השני של פון בוהם על ניוטון. הראשון היה "הלמוט ניוטון: חיי" משנת 2002, שיצא לאקרנים כשהצלם עוד היה בחיים.
"נפגשנו בשנת 1997 בארוחת ערב בפריז דרך חברים משותפים", מספר פון בוהם בראיון ל-Xnet, "ומיד התחברנו בזכות חוש הומור דומה. אהבתי כמה שהוא היה ילדותי. בהמשך נפגשנו שוב בלוס אנג'לס, במונטה קרלו ובברלין, שם סוף-סוף התיידדנו. הוא היה דמות כה ייחודית: שילוב נדיר של ילד מברלין, ג'נטלמן, פרובוקטור, לפעמים אנרכיסט ואמן גדול. עם זאת, הוא לא רצה שיקראו לו 'אמן'".
כבמאי, מה משך אותך לעשות עליו סרט: אופיו האישי או עבודתו כצלם אופנה?
"סיפור חייו היה פשוט מדהים. כשהוא נמלט מגרמניה הנאצית, מעיר הולדתו ברלין בגיל 18, הוא נסע לאסיה, משם לאוסטרליה, החל את קריירת הצילום שלו בלונדון ואז נסע לפריז, שם המריאה הקריירה שלו כצלם עבור מגזין ווג הצרפתי. הוא עשה מהפכה בצילום אופנה, חי במונטה קרלו ולוס אנג'לס, ושב לבקר לעתים קרובות בברלין אהובתו, בה גם נקבר, סמוך לקברה של מרלן דיטריך. כל זה הופך את סיפורו למרתק מאוד. בנוסף, היתה בינינו גם חברות גדולה. למדתי ממנו הרבה על החיים, יותר מאשר על צילום".
הוא התמסר אליך בקלות?
"באופן כללי, צלמים לא אוהבים להצטלם כשהם עובדים, ולא רוצים לדבר על העבודה שלהם, אפילו לא בין חברים. הייתי צריך לפתות אותו לעבוד איתי על הסרט, ולאחר ששכנעתי אותו ואת ג'ון אשתו, הם שיתפו פעולה בצורה נהדרת".
ניוטון, שנולד בשם נוישטטר, היה בנו של בעל מפעל כפתורים ברובע האופנה במרכז ברלין. הוא התעניין בצילום מילדותו וכבר בגיל 12 רכש את המצלמה הראשונה שלו. הוא עבד אצל צלמת האופנה הגרמנייה Yva (אלזה ארנשטין סימון-נוילנדר), שתערוכה מסקרנת על עבודותיה הוצגה במוזיאון העיר חיפה לפני כשש שנים. היא נרצחה במחנה סוביבור בשנת 1942, הוא הספיק לברוח מגרמניה לאיטליה, שם עלה בנמל טריאסטה על סיפונה של האונייה "קונטה רוסו" לסין.
עם עגינת הספינה לעצירה בסינגפור, החליט להישאר שם ככתב וצלם עבור העיתון Straits Times, אך השלטונות הבריטיים עצרו אותו מאחר שהחזיק בדרכון גרמני. הוא נשלח לאוסטרליה, שם החל לעבוד כצלם, שינה את שם משפחתו לניוטון, ונשא לאישה את ג'ון בראון, שחקנית מצליחה שהפכה לצלמת ויד ימינו, הרוח החיה מאחורי הקרן, הארכיון והמוזיאון של ניוטון בברלין.
אחת הנקודות המעניינות שעולות בסרט היא ההשוואה המפתיעה והמצמררת בין האסתטיקה הצילומית של ניוטון לזו של לני ריפנשטאל, צלמת ובמאית סרטים שביצירותיה ניסחה את התעמולה הנאצית ואת רעיון "הגוף הארי" – אותו מודל יופי שעמד כאנטיתזה לדימוי הגוף האנטישמי שאליו נדחקו ניוטון ומשפחתו.
בסרט מסביר ניוטון כי דימוייה של ריפנשטאל, שהעריצה את הגוף האנושי, השפיעו עליו רבות. האם עשה זאת מתוך חיבור אסתטי לעבודותיה או שאולי היתה זו דרכו כיהודי שברח מגרמניה הנאצית למרוד באסתטיקה הזו על ידי ניכוסה מחדש? "זו היתה ללא ספק נקודת מבט אסתטית. הלמוט העריץ את הטכניקה של לני ריפנשטאל. הוא נהג לכנות אותה 'גאון עקוב מדם'", מסביר פון בוהם, "כשהלמוט גדל בברלין, הוא היה מוקף בדימויים נאציים. הוא אומר לי בסרט כי 'זה היה די טבעי שהדבר ישפיע עליי. מדוע עליי להכחיש את זה?' בהמשך חייו הוא אף התיידד עם ריפנשטאל. אני חושב שבאיזשהו אופן הוא שנא והעריץ אותה בו זמנית".
"הוא לא היה צריך לשכנע אף אחת"
ניוטון הטביע את חותמו בצילומים שביטאו את צדו האפל של עולם הזוהר, לצד השראה מנוף עיר הולדתו ברלין והצגת דקדנס במלוא תפארתו. הדוגמניות שלו לעולם הונצחו כאמזונות ארוכות רגליים. תמיד צולמו מלמטה, מואדרות ומפתות, מאיימות וחזקות. לרוב בעירום.
את קים איגלינסקי הישראלית הוא צילם אוחזת ב-M16 לבושה ביקיני שחור על רקע נופי ים המלח, כשמדי חיילת צה"ל מונחים לרגליה. את איזבלה רוסליני עצומת העיניים צילם עם הבמאי דיוויד לינץ', כשידו על צווארה – ספק אוחז בה, ספק חונק אותה. את גרייס ג'ונס צילם עירומה שוכבת על גבה כשבידה סכין, והצל יוצר על גופה סימן של צלב. "אני חושב שהתמונה הראשונה שהוקסמתי ממנה היתה של דיוויד לינץ' עם איזבלה רוסליני, שנראית כמו סצנה מסרט", אומר פון בוהם, "מה קרה לפני הסצנה ההיא, מה הולך לקרות אחר כך? התמונות של הלמוט מעוררות בך פנטזיות, וזה נהדר".
גוף העבודה המרכזי של הלמוט ניוטון היה בין שנות ה-60 לשנות ה-90, אז צילם עבור מגזינים כמו ווג ופלייבוי. "הלמוט חולל מהפכה בצילום האופנה", מאשר פון בוהם, "עד שנות ה-70, צילום האופנה היה מבוסס על יופי, תמונות נפלאות של צלמים כמו ריצ'רד אבדון ואירווינג פן – אבל זה נהיה קצת משעמם. הלמוט הראה לנו נשים חזקות בתנוחות פרובוקטיביות, ותעשיות האופנה והמגזינים קיבלו אותו בזרועות פתוחות. זה היה מדהים".
"אני חושב שהוא פתח ממדים חדשים לצילומי אופנה בזכות שילוב של אלגנטיות ואוונגרד מוחלט, ולעתים אפילו עם מידה מסוימת של אנרכיה", הוא מוסיף, "הוא היה פתוח לעולם ולרעיונות חדשים כמו שום צלם אחר של המאה ה-20".
דוגמניות ושחקניות רבות הסכימו להתפשט מול עדשתו של ניוטון, כשהן עומדות בתנוחות מיניות מאוד. איך הוא שכנע אותן לעשות זאת?
"הוא לא היה צריך לשכנע אף אחת, הן היו להוטות להצטלם על ידי הלמוט. שרלוט רמפלינג אומרת בסרט כי צילומי העירום המפורסמים שצילמה איתו היו נקודה מכריעה בקריירה שלה, מכיוון שהם גרמו לה להרגיש חזקה. מריאן פיית'פול מספרת שהלמוט עזר לה להיפתח, ולקח ממנה את הזהירות והביישנות שלה".
על אף שבמהלך הסרט מספרות מפורסמות כמו פיית'פול, רמפלינג, ג'ונס, רוסליני ודוגמניות רבות כמו קלאודיה שיפר ונדיה אוורמן על עבודתו של ניוטון כנקודת ציון חשובה בקריירה שלהן – היו אחרות שאהבו פחות לעבוד איתו.
הדוגמנית קארה אוטיס סיפרה בראיון ל"מעריב" בנובמבר 2004 כי "אני אוהבת אנשים ביזאריים, אבל הלמוט לא התייחס יפה לנשים. הוא היה אגדה וחשוב היה לעבוד איתו, אבל אני לא סובלת אנשים קרים והלמוט היה אדם קר וטכני. אליי הוא התייחס כאל אובייקט וככה גם יצאו התמונות, ואני לא ממש אהבתי אותן. בכלל, הלמוט צילם נשים כמו זונות, כך הוא הבין אותן. הוא חשב שהאישה היא זונה. היום, בשום פנים ואופן לא הייתי מסכימה שהוא יצלם אותי".
ניוטון עצמו התייחס לביקורת שהושמעה נגדו לאורך השנים בראיון לדליה קפרל ב"הארץ", עם פתיחת תערוכה מיצירותיו במוזיאון תל אביב בשנת 2000. "הנשים שצילמתי נראו חזקות ובטוחות בעצמן ואילו הגברים נראו חלשים, כך שאיני מבין את הטיעון נגדי", אמר, "בעבודות שלי אני מצלם דמות נשית שמשתנה במהלך השנים. היום (בשנת 2000, א"י) אני מביט במגזינים השונים ואני מזהה שהדוגמניות העכשוויות נראות כמו זומביות, ואני לא בטוח אם זה שיקוף של המראה האופנתי העכשווי או שהן על סמים. הן שדופות והן חלושות מראה, ואני לא אוהב את החזות שכולה עור ועצמות. היא מבטאת בעיניי משהו חלול. אני מצלם נשים כך שהן נראות חזקות ואפילו אגרסיביות. זה סוד הנוכחות שלהן. האישה האידיאלית בעיניי, ואני מדבר על המרכיבים הפיזיים, בנויה כמו נהג משאית: כתפיים רחבות, מותניים צרים ורגליים ארוכות ושריריות".
במהלך הצפייה בסרט, אי אפשר שלא לנהל דיאלוג בין עבודתו של ניוטון לבין רוחות השינוי הנושבות בענף האופנה בשנים האחרונות כחלק מתנועת MeToo. צלמים רבים בעלי שפה צילומית פרובוקטיבית נעלמו מהנוף. ייתכן שגורלו היה דומה.
איך, לדעתו של פון בוהם, היו העבודות של ניוטון מתקבלות בעידן החדש? "רבים מהתצלומים מציגים עירום, אך יש לראותם בהקשר של התקופות שבהם צולמו", הוא מסביר, "בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, המהפכה המינית פרצה והגוף העירום כבר לא היה טאבו. הלמוט רצה להראות לנו כמה נשים חזקות. יש את הדיפטיך המפורסם שמורכב משתי תמונות נפרדות: בצד שמאל רואים דוגמניות לבושות להפליא בבגדי הוט קוטור, ובצילום השני בצד ימין אותן דוגמניות עירומות באותה תנוחה. כאילו קוסם הסיר את בגדיהן. מה התצלום אומר לנו? נשים חזקות הן חזקות גם ללא בגדים, ללא הוט קוטור. הן לא צריכות את זה.
"וישנה גם התמונה פורצת הדרך עם הטוקסידו של איב סן לורן. שוב אישה לבושה בטוקסידו ולצדה אישה עירומה (מתוך הפקה שפורסמה בשנת 1975 במגזין ווג הצרפתי, שצולמה בשעת לילה מאוחרת בסמטת אובריו בפריז, א"י). יש סוג של מתח מוזר בתמונה ההיא ברחוב שומם בלילה בפריז. אני חושב שאף מגזין בימינו לא היה מדפיס את התמונות. אנחנו חיים בעידן של זהירות חדשה, ולפעמים יש תחושה שתקינות פוליטית זה כל מה שקובע. אני חושב שזה מסוכן, כי חופש הביטוי וחופש האמנות הם יקרי ערך. אסור לוותר עליהם לעולם".
ממה נבעה הבחירה בשם הסרט, "הלמוט ניוטון: היפה והרע"?
"יש אנשים שחושבים שהוא היה ילד רע שצילם נשים יפות בתנוחות פרובוקטיביות. הסרט בהחלט מעורר את השאלה: האם יש משהו רע בכלל במבט כזה של גברים על נשים ואיך הוא מראה אותן, או שזה פשוט יפה איך ההערצה והאהבה של ניוטון לנשים באה לידי ביטוי בתמונות שלו. זו הדיכוטומיה שרציתי לבטא. יש מלודרמה משנת 1952 בעלת שם זהה בבימוי וינסנט מינלי ובכיכובם של לאנה טרנר וקירק דאגלס. זה סיפורו של מפיק קולנוע מאחורי הקלעים של הוליווד. הלמוט ניוטון אהב מאוד את הוליווד ומאחורי הקלעים. הוא חי בלוס אנג'לס חלק מהשנה במשך עשרות שנים, אם כי לא רצה להיות חלק מאותו עולם נוצץ. הוא לא רצה להשתייך לשום דבר, רק לעצמו ולאשתו האהובה ג'ון. אבל כמציצן, הוא אהב להביט מאחורי הקלעים בכל מקום".
ולמה נמלטה הנסיכה הייא בינת חוסיין מדובאי?
