ביולי 2000 הוצבה ביציאה מתחנת הרכבת התחתית האוספוגטייפלאץ ברובע מיטה שבמרכז ברלין, לא הרחק מרחוב הקניות ההומה פרידריכשטראסה, אנדרטה משלוש מראות הנוטות זו אל זו. על המדרגות המובילות מהרכבת התחתית לרחוב נקבעו לוחות שבהם חרוטים שמות בתי העסק שנהרסו, כולם של תעשייני אופנה יהודים שפעלו בכיכר המרכזית עד עליית הנאצים בשנת 1933. האם תצליחו לראות את כל השדים החבויים במראה?
מתחם האופנה של ברלין, שכלל למעלה מ-2,700 חברות אופנה בבעלות יהודית – מבתי אופנה מרכזיים כמו אלה של ולנטין מינהיימר והרמן גרסון, דרך בית הכלבו נתן ישראל ועד חברות קונפקציה קטנות עם 10 תופרות בלבד – העסיק בשיאו 90 אלף עובדים שהיוו כ-95 אחוז מתעשיית הטקסטיל בגרמניה, השנייה בגודלה במדינה. בין השנים 1933 עד 1939 רובם נמלטו מגרמניה, אחרים סגרו את עסקיהם, ומתוך רשימה מפוארת נותרו פעילים כ-150 בתי אופנה שנסגרו ערב מלחמת העולם השנייה. אף אחד לא שרד. רובם ככולם נרצחו במחנות ההשמדה.
סיפורה הנשכח של תעשיית האופנה היהודית בברלין עומד במרכז ספר העיון Fashion Metropolis Berlin 1836-1939: The Story of the Rise and Destruction of the Jewish Fashion Industry (הוצאת Seemann Henschel). ספרו החדש של העיתונאי וסופר אוּוֶה וסטפאל, 66, החי ופועל על קו ברלין-לונדון, מבקש להנציח את תעשיית האופנה היהודית, שהניחה את היסודות לאופנה מודרנית במאה ה-20.
הספר, שראה אור בקיץ האחרון באנגלית וגרמנית, פורש את מחקרו של וסטפאל ב-30 השנים האחרונות. מה מניע סופר ועיתונאי לא-יהודי להתחקות אחר תעשיית אופנה שהנאצים ביקשו למחוק לפני כמעט מאה שנה? "רציתי לעמת את הגרמנים עם עברם ולחשוף את בתי האופנה היהודיים שנשכחו", הוא אומר השבוע בשיחת סקייפ מחוץ לברלין, שם הוא שוהה בימי בידוד חברתי.
בין רצונותיו של וסטפאל לבין נכונותה של גרמניה 2020 להתעמת עם עברה, פעורה תהום. למרות שבשנים האחרונות אנו חשופים להתנצלויות של חברות מסחריות וארגונים ששיתפו פעולה עם השלטון הנאצי – כמו מותג האופנה הוגו בוס שהתנצל בספר שראה אור ב-2011 על עברו בשיתוף פעולה עם הנאצים – וסטפאל נתקל בחומה בניסיון לעודד שיח על תעשיית האופנה היהודית שהושמדה.
"יש קרטל של שתיקה", הוא אומר בהחלטיות, "בתעשיית האופנה הגרמנית כיום פשוט לא רוצים לדבר על זה. אתה יכול לנסות להתחבא מהעבר שלך במשך זמן מסוים, אבל בשלב כלשהו זה יצוף. וזה מה שיקרה בברלין. בעברי כעיתונאי אופנה שוחחתי עם ויויאן ווסטווד, והיא תמיד אומרת שכמעצב אתה לא יכול לעבוד בלי לדעת את ההיסטוריה של המקום שבו אתה פועל. פניתי בנושא למחלקה לאופנה ב-UDK (האוניברסיטה לאמנות בברלין, א"י) כדי לחשוף את הדור החדש להיסטוריה של התעשייה בברלין, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע".
"פניתי גם לקונסוליה הגרמנית לאופנה, ארגון גג שמקבל תמיכה ממשלתית", הוא ממשיך לגולל בלהט את הדלתות שנסגרו בפניו, "הצעתי להם רעיון נפלא: להעניק פרס למעצב צעיר ע"ש מעצב גרמני יהודי שנספה בשואה ונזכיר לציבור שתעשיית האופנה היתה יהודית. הם ענו בשלילה. שאלתי מדוע לא, הרי רוב אנשי התעשייה כיום הם בשנות ה-30 או ה-40 שלהם, אנשים צעירים, לא כאלה שיאשימו אותם כמי שהיו חלק מהמשטר הנאצי. ענו לי שמאחר ששבוע האופנה בעיר (הפועל מאז 2007, א"י) הוא בחסות חברת מרצדס-בנץ, שתמכה בתצוגות אופנה נאציות בשנים 1937-1934, הם לא רוצים ליצור חלילה הקבלה. אם הם מעוררים מחדש את השיח על השנים הנאציות, הם עלולים להפסיד את התמיכה והחסות של מרצדס-בנץ".
חברות אופנה גרמניות כמו הוגו בוס כבר הודו בשיתוף הפעולה והתנצלו. לראיה, יש להם חנויות בישראל. לתחושתי, בני הדור השלישי פתוחים לנהל שיח על הנושא הזה.
"הוגו בוס עשו את הדבר הנכון בכך שהם התנצלו ופרסמו את הספר, אבל הם יכלו לעשות קצת יותר: מה עם כל הניצולים שתפרו במחנות עבודה את מדי הנאצים? חלק מהם עדיין בחיים. אז יש עוד הרבה מה לעשות. פניתי לעורכת ווג גרמניה, כריסטיאנה ארפ, שמשמשת גם כנשיאת הקונסוליה הגרמנית לאופנה, והיא דחתה את הרעיון שהצעתי להעניק פרס למעצב צעיר ע"ש מעצב גרמני יהודי. תעשיית האופנה הגרמנית לא רוצה להתעמת עם עברה".
דוגמה להנצחת הזיכרון מגיעה ממקום לא צפוי: אטלנטה, ארצות הברית. לפני כשלוש שנים נפתחה במרכז גתה בעיר התערוכה Fashioning a Nation: German Identity and Industry 1914-1945, שהציגה את אנשי האופנה הנשכחים. אחד הדגמים בתערוכה הוא שמלה שעיצבו סטודנטיות מקלארק קולג' באטלנטה, שיצרו עיצוב מחודש לשמלה של המעצב הגרמני-יהודי קורט הרנפרוינד שבה שולבו חתיכות זכוכית אקרילית שעליהן נחרטו שמותיהם של 160 מעצבים ובתי אופנה יהודיים מגרמניה שהושמדו על ידי הנאצים. "נשימתי נעתקה כשראיתי אותה", אומר וסטפאל.
בתגובה לדבריו של וסטפאל, נמסר מהקונסוליה הגרמנית לאופנה: "אנו מכירים את מר וסטפאל ומעריכים את עבודתו, אך מעולם לא קיבלנו בקשה מסוג זה. כמועצת האופנה בגרמניה, איננו המפיקים או המארגנים של שבוע האופנה בברלין ואנחנו גם לא פועלים בחסות מרצדס-בנץ. אנו מארגנים אירוע אחד בשבוע האופנה, אך לא מנהלים את שבוע האופנה. למעשה, מר וסטפאל (כמו גם הוצאת הספרים שלו) היה בקשר איתנו לגבי השקת הספרים שלו ומעורבותו באוניברסיטת קלארק באטלנטה, ארצות הברית. היה לנו רעיון הדדי שלא ניתן היה לבצעו בגלל חוסר תקציב מההוצאה שלו. אנו באמת מתחרטים על הנסיבות, כיוון שאהבנו מאוד את הרעיון שלו".
"הנאצים הודיעו שהם עושים את האופנה שלהם, והיא נראתה נורא"
ה"שמעט ביזנס" הגיע לברלין מהשטעטל במזרח אירופה. יהודים רבים נמלטו מהפוגרומים אל בירת גרמניה הגדולה והחילונית במהלך המאה ה-19 בתקווה לעתיד חדש. חברות האופנה שהקימו הבינו את חשיבותם של הקונפקציה והלבוש המוכן מהקולב. לדברי וסטפאל, היהודים בברלין היו הראשונים ליצור דירוג מידות, כמו גם לתרגם הרבה לפני זארה את אופנת העילית מפריז למוצר מסחרי, זול ובאיכות טובה.
"הם העתיקו את הגזרות והחומרים שראו בתצוגות הוט קוטור בפריז", מספר וסטפאל, "מה שאתה עושה היום עם הטלפון הנייד – מצלם, שולח למפעל באסיה ולאחר יומיים מקבל דגם מועתק – היהודים בברלין עשו קודם. הם איירו בתצוגה, שינו את הדגם, הפכו אותו למוצר מסחרי ויצרו העתק זול בברלין. יכולת לרכוש מעיל מעוצב ב-25 דולר. את האופנה הזאת הם ייצאו לאוסטרליה, ארגנטינה, ארצות הברית. ליהודים, בניגוד למעצבים לא יהודים, היה את הקשר היהודי ברחבי העולם שסייע למסחר שלהם. כולם רצו ללבוש אופנה מעוצבת ופורצת דרך".
היו למעלה מ-2,700 בתי אופנה, מותגים וסדנאות באותן שנים. איך ביצעת את המחקר: האם בחרת שנים ספציפיות או סגנון מסוים שבו התמקדת?
"בחנתי 170-150 חברות משפיעות וחשובות בברלין, שפעלו משנות ה-50 של המאה ה-19 ועד סוף סיפור הצלחתן בשנת 1933. מאז פרסום ספרי הראשון בנושא (בשנת 1992, א"י), קיבלתי לאורך השנים מכתבים ממעצבי אופנה, מוכרים וקניינים, כולם יהודים, וגם ממקומות קטנים של 10 עובדים. אל תשכח, היו 90 אלף עובדים יהודים בתעשייה שהושמדה בצורה שיטתית על ידי הנאצים. הם שנאו כל דבר שהיה אופנתי, פופולארי וכמובן, הם רצו את הנדל"ן במרכז ברלין שהיה שייך ליהודים".
האם במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו חלק מהמעצבים ליצור בגדים עבור הנאצים?
"לא. ב-1939 כבר לא נותרו יצרני אופנה יהודים בברלין. כולם נסגרו או הולאמו על ידי גרמנים. בליל הבדולח בנובמבר 1938, הם ראו מה קרה אבל לא רצו לעזוב את ברלין וחשבו שזה מצב שיחלוף. אנחנו יודעים מה קרה בסוף. החברות נתפסו וחלק מהעובדים במחנות העבודה בפולין נאלצו ליצור אופנה, בין היתר בסטודיו לאופנה באושוויץ".
עד כמה התעמולה הנאצית פגעה בעסקים היהודיים?
"עם עליית הנאצים לשלטון, הם הודיעו שהם עושים את האופנה שלהם, אבל זה היה נראה נורא עם בגדים לא אטרקטיביים (בין היתר, בשנת 1933 הוקם בגרמניה המכון לאופנה גרמנית שתפקידו היה להציג שדה אופנתי נטול מעצבים ויצרנים יהודיים, א"י). במחקר שעשיתי על השנים לאחר מלחמת העולם השנייה, פגשתי את המעצב דטלף אלברס, שהיה אחד המעצבים הגדולים בגרמניה בשנות ה-50 וה-60. הוא סיפר שאחרי המלחמה הם ניסו לעשות ייצור מחדש של העיצוב הגרמני בהסתמך על הסגנון היהודי בשנות ה-20".
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, פעלה תעשיית האופנה הגרמנית כאחד המרכזים החשובים בעולם לאופנה. הסגנון האלגנטי שלט, כמו גם הפתיחות והתיאטרליות. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הוטל חרם על תעשיית האופנה ועסקים רבים הופקעו מידי היהודים על ידי השלטונות, אחרים הועברו לידי אנשי עסקים "ארים". היתר ברחו לארצות הברית, בריטניה, הולנד, צרפת. מעצבים, תדמיתנים, גזרנים, תופרות – לדברי וסטפאל, כולם הפסידו את החברות שלהם. לאחרים לא היתה את היכולת להקים עסק מחדש.
"מי שהיה גמיש וחשב אחרת – הצליח", אומר וסטפאל. אחד הסיפורים המעניינים הוא על לאופולד סליגמן, שעזב את ברלין בשנת 1938 יחד עם אשתו ובנו לאלבקרקי בניו מקסיקו, ארצות הברית. בנו ג'ון, ששינה את שם משפחתו היהודי-גלותי לסוליבאן, הקים את מותג האופנה Pioneer Wear שהתמחה בבגדים בסגנון מערב ארצות הברית. מעיל השרלינג שיצר המותג אומץ על ידי דוגמן מרלבורו למודעות חברת הסיגריות בשנות ה-70.
בדצמבר 2019 פורסמה בניו יורק טיימס כתבה על תחיית מותג בגדי הגברים של ולנטין מנהיימר. המותג נוסד בברלין בשנת 1839, היה הראשון ליצור דירוג מידות ונחשב למוביל במעילי גברים ונשים. עכשיו הוא מציע חליפות גברים חדשות באלף יורו. "רוב האנשים לא מבינים שבליל הבדולח, כשהנאצים שרפו ספרים, הם שרפו גם בגדים ובדים", אמר אז לניו יורק טיימס נכדו של מנהיימר, אנדריאס ולנטין, פרופסור מריו דה ז'נרו. "החזרתם אל האור נראית כיום חשובה מאוד".
משפחת מנהיימר
איור אופנה של מעיל בעיצוב ולנטיין מנהיימר משנות ה-20
במהלך מחקרו הארוך של וסטפאל, הוא איתר וליקט בגדים רבים מהתקופה, שהצליחו להשתמר ונמצאים כעת באחסון בקנדה. כשהוא נשאל האם הצעד הבא הוא תערוכה, וסטפאל צוחק בסוג של כניעה. "כפי שאתה ודאי מניח, אין בזה עניין", הוא אומר ומגלה כי בסתיו הוא אמור לנסוע להציג את ספרו ("הוא נמכר טוב בארצות הברית. בגרמניה כמעט שלא") במוזיאון לאופנה של F.I.T בניו יורק. "פניתי למוזיאון היהודי בברלין והצעתי להם תערוכת אופנה, מאחר שהיה לזה מקום חשוב כל כך בתרבות היהודית של ברלין. הם ענו שזה לא בשבילם. לצערי, הם לא מעריכים אופנה כמשהו חשוב. זה מוזר, כי בעשור האחרון התגלה כי תערוכות אופנה הן בלוק באסטר בכל העולם".
