בווילה פסטורלית בשולי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו התגוררו, החל ממאי 1940 ועד ינואר 1945, מפקד המחנה רודולף הס, רעייתו הדוויג וחמשת ילדיהם. המרחק מערי הבירה הגדולות ורשה וברלין העיב על צרכיה הבסיסיים של הדוויג, ובהם הצורך בחידוש מלתחתה הפרטית. תחילה העסיקה שתי תופרות פולניות מקומיות, שעמלו על בגדים עבורה ועבור בני המשפחה, ובשלב הבא, כפי שנחשף בספטמבר האחרון, הקימה וניהלה ביד רמה את הסטודיו לתפירה עילית באושוויץ, שהעסיק 23 אסירות יהודיות מהמחנה שהתמחו בתפירת בגדים ואביזרים ברמה של "הוט קוטור".
משפחת הס. "קציני האס.אס ומשפחותיהם ניהלו 'ציביליזציה' מאורגנת היטב באמצע הגיהינום"
מדי יום עמלו התופרות בסטודיו על שמלות ערב יוקרתיות עבור הס ונשות קציני האס.אס שהתגוררו במחנה. בין חומרי הגלם: פרוות יוקרתיות, בגדי עילית ותכשיטים, שהופקעו מהקורבנות שנשלחו אל תאי הגזים והמשרפות. קשה להאמין עד בלתי נתפס כי בלבו של המקום בו פעלה המכונה להשמדת המונים פעל סטודיו שתפקידו היה ליצור את הבגדים היפים ביותר, ממנעמי החיים.
"חלק מהבגדים נוצרו מבדים שהוצאו מהמחסנים שליד המשרפות בבירקנאו, שלושים בקתות שהיו עמוסות סחורה שנלקחה מאסירים שהובאו למחנה. חלקם היו פריטי הוט קוטור מהחברות הטובות ביותר של אירופה הכבושה"
הסיפור שמעולם לא סופר על הסטודיו לתפירה עילית באושוויץ-בירקנאו נחשף לפני כחצי שנה בלבד ברומן "הסרט האדום" (The Red Ribbon, הוצאתCandlewick Press) של הסופרת והיסטוריונית האופנה הבריטית לוסי אדלינגטון, שתורגם עד כה לצרפתית ויוונית. בעבר פרסמה אדלינגטון, 47, מספר ספרי עיון היסטוריים העוסקים בקשר בין אופנה ומלחמה, אולם את הסיפור על מתפרת העילית במחנה ההשמדה העדיפה לפרסם כרומן ולא כמחקר היסטורי. "גיליתי לראשונה על קיומו של הסטודיו לבגדים באושוויץ-בירקנאו במהלך מחקר היסטורי שערכתי על חיי נשים ברחבי העולם בשנות ה-40, ונדהמתי מהניגוד הנורא בין אופנה מצד אחד ופאשיזם קיצוני מצד שני, בעיצומו של רצח עם", היא אומרת בראיון בלעדי ל-Xnet לציון יום השואה. "בחרתי לכתוב רומן משום שרציתי לארוג יחד היבטים היסטוריים, ולהציג אותם בפני קהל חדש, שלא בהכרח מתעניין בהיסטוריה. הדמויות שלי בדיוניות, אך כמעט כל פרט ברומן לקוח מתוך ראיות היסטוריות ועדויות של ניצולים; איזון עדין בין כיבוד האמת ההיסטורית לבין האפשרות לספר סיפור".
ספרה של אדלינגטון מבוסס, בין היתר, על ראיונות עם ניצולות ממחקרה של ד"ר לורה שלי, שאספה עדויות בשנות ה-80 של המאה הקודמת. "תיעוד רב של הסטודיו הושמד על ידי האס.אס לפני פינוי אושוויץ-בירקנאו בינואר 1945", מסבירה אדלינגטון. "אין לנו גם תיעוד מלא של שמות 23 התופרות שעבדו שם, למעט חלקן, כמו אחראית המתפרה מרתה פוקס, הפרטיזנית הצרפתייה מארי-לו קולומביין, ומעצבת המחוכים הצרפתייה אלידה ואסלין, שנעצרה לאחר שהתגלה כי החביאה במחוכים שתפרה חוברות אנטי נאציות. יתר התופרות נודעו בשמן הפרטי בלבד: לולו, ברכה, מימי ועוד, רבות מהן היו אסירות יהודיות מסלובקיה. כל אישה שהגיעה למחנה ציינה את כישוריה, בתקווה שהעבודה עשויה להציל את חייה. הסטודיו לתפירה עילית היה מקום מועדף לעבודה, מכיוון שהנשים שעבדו בו זכו ל'מותרות' כמו גישה למים, כביסה ותגמול מהלקוחות".
מי היו הלקוחות שנהנו משירותי מתפרת העילית?
"נשות קציני אס.אס בכירים באושוויץ-בירקנאו. כל תופרת נדרשה לייצר מדי שבוע שני אאוטפיטים מלאים עבור כל לקוחה. אלה היו נאספים בשבת, ונלבשו באירועי הבידור שהתקיימו בשבת בערב, כמו קונצרטים שבהם ניגנו אסירים מוזיקאים. קציני האס.אס ומשפחותיהם ניהלו 'ציביליזציה' מאורגנת היטב באמצע הגיהינום".
"הלקוחות של הסדנה העריכו את האופנה שהאסירות ייצרו, יותר מאשר את חיי הנשים עצמן. במהלך צעדת המוות בזמן פינוי אושוויץ, ניסו ארבע מהתופרות להימלט, ושלוש מתוכן נורו במקום"
כיצד תוגמלו התופרות על עבודתן?
"התופרות לא קיבלו תשלום, כמובן, אבל ניתנה להן תוספת לחם כבונוס. ה'גמול' העיקרי שלהן היה האחווה: הנשים יצרו רשת תמיכה נאמנה ביניהן, שהיתה חיונית להישרדותן".
האם העבודה בסטודיו לתפירה עילית הצילה אותן ממוות?
"לא היתה אסירה במחנה שהיתה בטוחה בפני איום תאי הגזים. הלקוחות של הסדנה העריכו את האופנה שהאסירות ייצרו, יותר מאשר את חיי הנשים עצמן. במהלך צעדת המוות בזמן פינוי אושוויץ, ניסו ארבע מהתופרות להימלט, ושלוש מתוכן נורו במקום. מרתה פוקס הוחבאה על ידי פולנים כפריים מקומיים עד סוף המלחמה, ובתמורה היא תפרה בשבילם. הבגדים הצילו את חייה".
מה עלה בגורלן של כל יתר התופרות בתום המלחמה?
"אני יודעת שחלקן עברו לישראל לאחר המלחמה, אחרות חזרו לארצותיהן או היגרו לארצות הברית. בהמשך המחקר שלי בנושא "האופנה האפלה" בתקופת השואה, אני מקווה לעקוב אחר גורלם של תופרות, חייטים ועובדי טקסטיל נוספים. הצלחתי עד כה לדבר עם נשים שהיו נערות במחסני הבגדים של אושוויץ-בירקנאו. אם יש מספר תופרות מהסטודיו לעילית ששרדו והן עדיין בן החיים, אשמח לדבר איתן על העבודה שלהן והבגדים שהן תפרו כדי לשרוד".
הסטודיו לתפירה עילית לא היה היחיד בו פעלו אסירות ואסירים יהודיים במלאכת תפירת בגדים עבור הנאצים. אלפי סדנאות עבודה פעלו במחנות ריכוז והשמדה, רובם תפרו טקסטיל ומדים עבור קציני האס.אס, הוורמאכט, ותעשיית האופנה הגרמנית. ייחודיותו של הסטודיו באושוויץ-בירקנאו היתה באיכות הגבוהה של התפירה והעיצוב. לדברי אדלינגטון, לא היה סגנון מסוים בו התמחו התופרות, בטח לא לייבל בו נחתמו הבגדים שיצאו משם. ההיפך הוא הנכון, מסבירה אדלינגטון. "חלק מהבגדים נוצרו מבדים שהוצאו מהמחסנים שליד המשרפות בבירקנאו, שלושים בקתות שהיו עמוסות סחורה שנלקחה מאסירים שהובאו למחנה", היא מספרת. "חלקם היו פריטי הוט קוטור מהחברות הטובות ביותר של אירופה הכבושה. אני תמיד תוהה האם הבגדים האלה מסתובבים היום בידי חובבי וינטג', שאין להם מושג על ההיסטוריה של הבגד".
"במערכת המיועדת לדה-מורליזציה, דמוניזציה ודה-הומניזציה, השימוש של התופרות בכישוריהן העניק להן תחושה של זהות ותכלית. היכולת לעצב ולעשות לעצמך בגד, אפילו משהו פשוט כמו חזייה תפורה מסמרטוטים, היתה חזקה מאוד. בגדים משחקים תפקיד חשוב מאוד בשימור הכבוד ובעיצוב הזהות שלך"
אל מול זוועות היומיום וההשמדה ההמונית, אפשרה העבודה בסטודיו לתופרות לשמור על חזות אנושית ולבוש קפדני, כפועל יוצא מעבודה יומיומית מול לקוחות. "בספרי זיכרונות של תופרות בתקופת השואה", מוסיפה אדלינגטון, "התרשמתי כי במערכת המיועדת לדה-מורליזציה, דמוניזציה ודה-הומניזציה, השימוש של התופרות בכישוריהן העניק להן תחושה של זהות ותכלית. היכולת לעצב ולעשות לעצמך בגד, אפילו משהו פשוט כמו חזייה תפורה מסמרטוטים, היתה חזקה מאוד. בגדים משחקים תפקיד חשוב מאוד בשימור הכבוד ובעיצוב הזהות שלך. כשהדוויג הס נתפסה בסופו של דבר בתום המלחמה, היא איבדה את כל בגדיה המרהיבים ונשארה חסרת משמעות בבגדי איכרים. מה קרה לכל הבגדים המפוארים לאחר שנשלחה לגרמניה? כנראה שמעולם לא נדע".
