הורים, כשאתם צורחים על מורים, זכרו שהילד שלכם שומע ולומד
יש לכם המון טענות על המורים, אבל החינוך מתחיל קודם כל אצלכם ההורים. אבינועם הרש מזכיר להורים שחינוך לכבוד לאחר ולדרך ארץ - חשוב הרבה יותר מציונים
הילד שלכם - לפני הכל הוא השתקפות שלכם. זכרו זאת תמיד (צילום: Shutterstock)
השבוע בשיחה עם חבר, מחנך כיתה ד' ביסודי, הוא סיפר לי איך ביום שישי האחרון אמא של אחד התלמידים, שרצתה לפנק את הבן שלה, עשתה לו עוגת שוקולד עצבנית ומושחתת במיוחד: שלוש שכבות, ועל זה סוכריות, ועל זה עוגיות אוראו, ועל זה מרשמלו, ובסוף שמה קצפת וקליקים. משהו פסיכי לגמרי, עם כמות סוכר שיכולה לגרום לסכרת גם לעדר פילים.
מעוגה משמחת - לשבת שחורה
"אף פעם לא ראיתי את התלמיד הזה כל כך מאושר, זורח ועם ניצוץ כזה בעיניים", ממשיך המורה-החבר את סיפורו.
כדי לשתף את הההורים בשמחה, הוא שלח לקבוצת הווטסאפ שלהם את תמונת העוגה. ואז התחילה המהומה: "זה היה פשוט מביש. חלק מהורים שהמודעות הבריאותית חשובה להם נכנסו באמא הזו באין כניסה: 'מה זה חוסר המודעות הזו?' ו'למה להרעיל את הילדים שלנו?' כאשר הגדילה לעשות אמא אחת שפשוט כתבה: 'בניגוד אליכם, אני לא מתפלאת'".
הוא סיפר לי שאחרי 5 דקות, האמא של אותו תלמיד עזבה את קבוצת ההורים. במוצ"ש היא כתבה לו, "רק שתדע שעברנו שבת שחורה. בסך הכול רציתי לשמח את הילד שלי והשקעתי המון בעוגה הזו. אף פעם לא יצא לי להכניס שבת בכזה חוסר חשק. בלילה ישנתי רק 4 שעות ועד עכשיו אני עם עיניים אדומות".
לטורים הקודמים של אבינועם הרש:
- איך לא נתת לבן שלי ציון 90? מי בכלל נתן לך להיות מורה? כנכשלתי כמחנך: תלמיד שלי עבר התעללות נוראית ואני לא ראיתי כלום
- הילד טוען ש"לכולם יש אופניים חשמליים"? כך תתמודדו עם הלחץ
"תגיד", שאל אותי החבר. "זה אמיתי? איך אנשים שיש להם מודעות כל כך בריאה לאוכל מוכנים להרעיל בכזו קלות ולשפוך דם של אמא שבסך הכל רצתה לשמח את הילד שלה?"
אז כמו שאמרה אותה אמא, האמת שלא הופתעתי. בטח אחרי הסיפורים על הורים שבלי למצמץ בכלל ניסו לדחות מהגן של הילדים היקרים שלהם ילד אלרגי, רק בגלל שלא מתאים להם עכשיו להתחיל להכין ארוחת בוקר ללא בוטנים. אבל יודעים על מי אני הכי מרחם יותר מהאמא שפגעו בה? על הילדים של אותם הורים שפגעו בה. עציצים ופרחים קטנים וצעירים צריכים לקבל מים, אור וחמצן בכדי לגדול ישר ולהתפתח - לא רעל.
הסיפור הזה הזכיר לי שוב, שלמרות בית הספר, הכוונות הטובות והמורים הרציניים והמסורים, בשורה התחתונה אף אחד לא יוכל באמת להחליף את ההורים, ובכל פעם אני רואה שוב מדוע החינוך מתחיל מהבית ולמה אין תחליף לדוגמא אישית.
האבא ש"קפץ" לסגור עניינים עם המורה
נזכרתי בעוד סיפור, של חבר אחר, מחנך כיתה ה'. אבא של אחת מהתלמידות שלו, שהוא בעצמו מנהל מוסד חינוכי בעיר – הפתיע אותו. בלי טלפון. בלי לתאם פגישה. בלי מדוע ובלי כיצד. הוא פשוט ארב לו בגרם המדרגות לפני הכניסה לשיעור והטיח בו לפני התלמידות ובהם גם הבת של אותו אבא: "תדע לך שהבת שלי מספרת לי הכל, ואני ממש לא מרוצה ממה שאני שומע".
חבר שלי, מופתע כולו, לא הבין בהתחלה מה נסגר עם האבא הזה ויותר מכך: איך בתור מנהל בעצמו, הוא מרשה לעצמו ככה לזלזל בו, להפתיע אותו לעיני כל התלמידות, ולהטיח בו ביקורת, מבלי לברר תחילה מה נסגר. בגלל שהחבר שלי לא בדיוק פראייר, הוא ענה לאבא בקור רוח: "כמו שאתה שם לב, אני כרגע לפני כניסה לשיעור ולא מתאימה לי צורת ההתייחסות שלך. רוצה לדבר? קודם כל, תגיע ממקום מכבד. תקבע פגישה ואשמח לדבר איתך על מה שתרצה. מעבר לכך, אין לי מה להוסיף. יש לי כיתה שמחכה לי".
עכשיו היה תורו של האבא, המנהל בעצמו, להיות מופתע. הוא חשב שיוכל בדרך הביתה, "לקפוץ" רגע ולסגור את הפינה מול המורה למולדת של הבת שלו ופתאום נתקל בתגובה כזו. "שתדע שזה לא נגמר", הוסיף בכעס לפני שהלך. "אין לך מושג עד כמה שאתה צודק", ענה לו המורה.
היום הגיע הפרק הסופי, כאשר חברי החליט "לקפוץ", ככה סתם, ביום החופשי שלו, לעבר המוסד החינוכי של המנהל-האבא הזה. מבלי לדפוק בדלת, הוא נכנס אל המנהל, שאתם יכולים לתאר לעצמכם איך נראו הפנים הנדהמות שלו, ואמר לו: "אז מה רצית לומר?"
המנהל המופתע, שהיה באמצע פגישה עם אנשים, נבוך כולו, ניסה לשמור על קור רוח ואמר לו: "כמו שאתה רואה, אני עם אנשים". ענה לו החבר שלי: "כמו שראית, אתמול הייתי עם תלמידים, וזה לא בדיוק הפריע לך 'לקפוץ' ולהפתיע אותי באמצע. יש לך מה לומר? אני כאן, מחכה. לא אדבר איתך מעבר לפגישה שלנו כאן על הנושא הזה יותר".
כמובן שהמנהל המופתע החליט להמשיך בפגישה. החבר שלי נפרד ממנו לשלום, ואני רק מנסה לדמיין איך הפגישה הזו, עם ההורה הזה, הייתה מסתיימת, אם במקום חברי הכריש הוא היה נופל על מורה חדשה בשנה הראשונה שלה, או מורה חדש בשנתו הראשונה.
מה שכן, נדמה לי שלפחות הורה אחד בישראל, שהוא במקרה גם מנהל, יפסיק להפתיע את המורים של הבת שלו, אלא ישתדל להבא לקבוע פגישה מסודרת, ובצורה מכבדת.
"המורה, אתה פשוט שקרן"
כמובן שישנן גם הרבה דוגמאות הפוכות, שמראות איך הורים יכולים להשפיע על הילדים שלהם. בשנתי הראשונה כמחנך היה לי תלמיד מצטיין שקיבל ציון נמוך, בעקבות טעות שאני עשיתי בין המבחן שלו למבחן של תלמיד אחר. התלמיד המצטיין נשבר לי מול הפנים והתפרק לגמרי: "אבל למדתי שלושה ימים למבחן הזה, איך זה יכול להיות? אתה פשוט שקרן".
למרות שידעתי שהוא כאוב, החלטתי שלא אוכל לעבור על שבירת הסמכות הזו לפני כולם, ושלחתי אותו עד סוף היום לכיתה המקבילה, כדי לחשוב על המילים הקשות שאמר לי: "יכול להיות שאני טועה, אבל בוודאי שאסור לך לדבר כך".
בערב קיבלתי שיחה מאמא שלו, שאמרה שהילד שלה היה מפורק כי הוא באמת למד, אולם היא ביקשה לקבוע איתי פגישה למחרת, בכדי להעביר לו מסר לחיים: גם אם אתה לא מסכים עם המורה שלך וחושב שהוא טעה, אתה צריך לדעת לפנות אליו בכבוד.
על פי רוב, אני מבקש שהשיחות שלי עם ההורים יהיו לבד, אולם האמא הזו הפתיעה אותי והתעקשה שהילד שלה יהיה נוכח בשיחה: "רק כך ילמד איך צריך לדבר ולפנות אליך בצורה מכבדת".
למחרת נפגשתי עם האמא בהפסקת עשר, כאשר בנה יושב לידנו והיא מקפידה לקרוא לי, "המורה אבינועם", ואז ממשיכה: "אני חושבת שטעית והילד שלי באמת למד, ובכל אופן, הרבה יותר חשוב לי שהילד שלי ידע שלפני הציונים יש דרך ארץ. בלי זה אין כלום".
אז מורים הם לא מלאכים ומותר לכם ההורים כמובן להעיר ולהאיר ולשאול ולבקש ולהיות שם בשביל הילדים שלכם, אבל זכרו שלא פחות חשוב מ'מה אתם אומרים', זה 'איך אתם אומרים'. כי בסופו של דבר, הדרך לכבוד כלפי ההורים, מתחילה בכבוד ובדרך ארץ כלפי המורים.
נשוי לגיתית ואבא לשלושה ילדים. חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך', יזם חינוכי, מחנך, מדריך 'אמירים' ורכז תקשוב. מעביר סדנאות וסמינריונים לנוער וחדרי מורים. מאמין ודוגל במשפט של קן רובינסון: "תפקיד המורה הוא לאפשר את הלמידה, זה הכל". משתדל לא להרוס את היצירתיות של תלמידי ולאפשר להם לעוף מעבר לגבולות הזמן והמקום הבית ספריים. מעבר לכך, מאמין בטוב וביכולת השינוי התמידית של האדם לגרום לעולם להפוך לטוב יותר או כפי שאמר זאת הרבי מקוצק, ר' מנחם מנדל: "האדם נועד להרים את השמיים'.
