הילד רק בן 4: עזבו אותו מאבחונים, קשיי למידה והכנה לכיתה א'

אתמול התקשרה אלי חברה. אנחנו לא מדברים על בסיס קבוע. התחלנו קצת בעדכונים טכניים של החיים ואז היא פתחה. "התקשרתי אליך כי כבר כמה ימים שאני מוצפת רגשית. כמו אש בוערת בי. תחושה לא ברורה, אבל כואבת עד דמעות.

"לפני כמה ימים הגננת של הבן שלי, בן ה-4, התקשרה וביקשה להיפגש אתי. כששאלתי למה, היא אמרה שלילד יש קושי שבא לידי ביטוי באופן שבו הוא מחזיק את העיפרון ויש תחושה שהוא יוצר פער משאר הילדים בגילו בכל מה שקשור ליכולות שקשורות להכנה לכיתה א'. אתה קולט? הוא רק בן 4!"

תסכול, אכזבה ופחד

בטח שאני קולט. קיבלתי עשרות שיחות כאלה בשנה האחרונה. לא אמרתי כלום. היא המשיכה. "ואיך שהגננת אמרה את זה, כל הגוף שלי התחיל לרעוד. היא אמרה גם מילים כמו 'אבחון' ו'לקויות למידה' ומאותו רגע, כמו ערפל התפשט לי בתוך המוח. סיימתי את השיחה רועדת וניסיתי להבין למה. למה זה כל כך מחריד אותי. ואז נזכרתי בי כתלמידה בבית הספר. עד כיתה ג' לא יכולתי לקרוא ולכתוב כמו כולם.

"המורים שלחו אותי לאבחונים ומצאו כל מיני לקויות עם כל מיני שמות, אבל אני בעיקר זוכרת את אבא שלי. אני זוכרת אותו משקיע בכל כך הרבה מורים פרטיים וזוכרת בעיקר את המבט המאוכזב שלו ממני. המבט הזה צרוב לי בלב כמו קעקוע שעדיין מדמם. אני זוכרת את עצמי לא מבינה מה רוצים ממני. הרגשתי שזה כמו להאשים אותי על פשע שאני בכלל לא יודעת מהו. הייתי מבוהלת. עכשיו גם הבן שלי כמוני, עם כל לקויות הלמידה האלה. אני קולטת שגם הבן שלי יצטרך לעבור את כל הגיהינום הזה".

הקשבתי לה וגם אני התחלתי להרגיש רעד בלתי נשלט בבטן. הרגשתי איך דמעות מאיימות להציף לי את מיתרי הקול. נשמתי. "עוד שנה וחצי הוא מתחיל כיתה א' ואני כבר בחרדה; כבר חווה את המריבות שלי איתו על שיעורי בית; את התסכול והאכזבה שבטח אחווה כמו אבא שלי. אני פוחדת ליפול לשם, זו תהום ואני כבר עומדת על הקצה. התקשרתי כדי לשמוע את דעתך. מה אני עושה?"

כבר במשפט השני היה לי ברור מה אני רוצה להגיד לה, מה שאני רוצה להגיד לכל עשרות ההורים שמשתפים אותי במורכבות שהם חווים עם מערכת החינוך; משתפים אותי בדיסוננס שהם חווים בין תחושת החשיבות שהם נותנים להישגיו כתלמיד, לבין תחושת התסכול והכאב הרגשי שהילד חווה. הם נקרעים בין רצונם שהוא ירגיש שמח ואהוב, לבין הצורך שלהם שהוא יצליח בלימודים.

רק רציתי אהבה

"אני כל כך מבין אותך", אמרתי לה. "נסי לזכור מה באמת היה חשוב לך; מה הסיבה העמוקה שרצית להצליח בלימודים? יש לי תחושה שהסיבה הייתה כדי להרגיש אהובה. רצית שאבא שלך יהיה גאה בך; רצית שהוא יסתכל עליך במבט שממלא לך את הריאות בחמצן של אהבה. זה מה שבאמת היית זקוקה לו וזה מה שהבן שלך באמת זקוק לו. הוא זקוק לתחושה הבלתי מעורערת שאמא שלו גאה בו בחסד ולא בזכות. לא בזכות מספר שהמורה תכתוב על דף שהכותרת שלו היא 'מבחן'. לא בזכות פתרון תרגילים כאלה או אחרים. לא בזכות יכולתו לכתוב מילים ולא בזכות מספרים גבוהים שמודפסים בדף שכתוב עליו 'תעודה'.

"הוא זקוק לך אוהבת וגאה בו בלי כל תנאי. למה? כי זו הזכות הכי עמוקה שיש לכל אחד מאתנו. זו הזכות העמוקה ביותר שהגיעה לך בתור ילדה מול אבא שלך - הזכות לקבל את התחושה העמוקה שאת אהובה, רק כי את את. כדי לעזור לעצמך להעניק לילד שלך את התחושה הזו, תשתדלי כל הזמן לחפש ולמצוא מה הוא כן ולא מה הוא לא. תראי את ה'יש' שלו ולא את ה'אין'. תתרכזי במה הוא כן טוב בו. תתמקדי במה שהופך אותו לייחודי בעינייך. זהי במה הוא אלוף כבר עכשיו".

היא לקחה נשימה עמוקה ונשפה נשיפה שפלטה החוצה את הערפל הסמיך שכיסה את לבה. "הוא אלוף העולם באהבה! יש לו לב ענקי. הוא כל כך רגיש לכל מי שלידו. הוא נוגע באחותו התינוקת בעדינות. ביום שבת האחרון יצאנו לטייל בשדה והוא ראה פרחים וכל כך התרגש. הוא קטף כמה פרחים, הגיש לי אותם ואמר: 'זה בשבילך, אמא, כי אני אוהב אותך'. זה ריסק לי את הלב. ירדו לי דמעות. הוא ילד מדהים וזה מה שמפחיד אותי. הוא רגיש כמוני. אני מפחדת שהוא יחווה את הכאבים שאני חוויתי".

עד עכשיו רק מיתרי הקול שלה היו רטובים קצת מדמעות. עכשיו גם הלחיים נשטפו. נשמנו עוד כמה נשימות שהלחינו את השקט שהיה בינינו לכמה שניות.

הילד המחונן שלך

"יש לך ילד מחונן באמנות הרגישות", המשכתי לדבר אל לבה. "יש לך ילד שיש לו נפש של מרפא לבבות. בדרך כלל במערכת החינוך מחכים לתיכון כדי לסווג ילדים למגמות. ילד שחשוב לו להצליח בספורט הולך למגמת ספורט; ילד שחשוב לו להצליח בפיזיקה הולך למגמת פיזיקה; ילד שחשוב לו להצליח בתכנות הולך למגמת תכנות וכו'. בשלב זה, הנער מחליט להצטיין בתחום שהוא טוב בו ואוהב אותו ומוותר מבחירה על שאר התחומים. את תעשי את זה הרבה יותר מוקדם. את תחליטי מהיום שהילד שלך מגיל גן הולך ללמוד ולהצטיין ב'מגמת האהבה' ומהיום את הציונים שלו את זו שנותנת. מהיום את מחליטה שזה הדבר הכי חשוב לך ולו ושאר התחומים פחות חשובים לך ולכן גם לו. ואם הוא יחליט בהמשך שהוא רוצה להתמחות בעוד מגמה, סבבה, בכיף, אבל רק במגמה שהוא מרגיש שהוא אוהב ומתחבר אליה, כי הוא טוב בה".

היא שתקה. יכולתי לשמוע את מערכת העיכול הרגשית שלה. "אתה כל כך צודק", אמרה. "אני חושבת על עצמי היום. בלי שום תעודת בגרות הפכתי להיות אחלה בן אדם. הקמתי בית; יש לי שני ילדים מהממים; אני נשואה לאיש שאני אוהבת; יש סביבי עשרות אנשים שאוהבים אותי ואני אוהבת אותם; אני אדם חם ונאמן לכל החברים שלי. גם אני כנראה מחוננת ב'מגמת חברוּת, קשרים ואהבה'. חבל שאבא שלי היה עיוור לראות את המחוננות הזו שלי, אבל אני מעכשיו עם עיניים פקוחות לחפש ולמצוא את המחוננות של הילד שלי. וכמה שהוא מחונן המתוק הקטן הזה. תודה לך על שפקחת את עיניי".

סיימנו את השיחה. אני כבר הגעתי לחניה וכיביתי את המנוע. ישבתי עוד קצת באוטו, מסמן בתוכי בהדגשה את מה שהילדים שלי מחוננים בו ומבחינתי שניהם מגיל גן כבר לומדים במגמה הזו שכל ילד אמור ללמוד בה - 'מגמת האהבה'. המגמה שכל ילד יכול ואמור לקבל בה 100, כל הדרך לבגרות.

• דף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .