"16 שנה שאני כותב תעודות ומעולם לא כתבתי לאף ילד משהו שלילי"
לכבוד ט"ו בשבט, חג התעודות: המורה שרון כהן מספר איך שיר אחד קטן שכתב לו לפני שנים רבות המורה אלישע, גרם לו להבין שתעודות צריך לכתוב בחרדת קודש
לקח לי שניה לחבר את השם הזכור לפנים שלא ראיתי עשר שנים. ועשר שנים בגילאים האלה זה לפגוש אדם אחר לגמרי.
כמו כהן לפני ארון הקודש
"ואוו, הדר! מה שלומך?" התרגשתי מאוד. וגם היא.
"באתי לפה להגיד לך תודה. כבר עשר שנים שאני רוצה להגיד לך תודה. כשסיימנו כיתה ג' כתבת לכל ילד הערכה. ואת מה שכתבת לי אני שומרת במגירה ליד המיטה שלי. בכל פעם שאני מרגישה עצובה או מתוסכלת או חסרת ערך, אני מוציאה מהמגירה את מה שכתבת לי וקוראת, וככה אני נזכרת מי אני באמת".
היא דיברה ועמדו לי דמעות בעיניים. "הגעתי היום במיוחד להגיד לך תודה. סתם שתדע".
אחת לכמה זמן אני מקבל הודעה כזו דרך הפייסבוק מהילדים שהפכו לנערים, בחורים או מהורים של ילדים שלימדתי. כמה חשובות להם המילים האלה. כמה משמעותי עבורם שמישהו מראה להם אותם דרך עין טובה. מראה להם את החוזקות שלהם. מראה להם את מה שנתפס כ"שלילי" לאחרים כחיובי, נעים ויוצא דופן בייחודו.
בכל פעם שאני ניגש לכתוב הערכה לילד, אני מרגיש כמו כהן גדול לפני ארון הקודש. רוחץ את מחשבותיי במים של אור וטובל את מילותיי במקווה של הלב. יודע שכל אות שאני בוחר חודרת היישר לתוך מוח העצם של הערך העצמי של הילד.
שיר לכל ילד
כשסיימתי כיתה ח', בבית הספר חורב ברמלה, אחרי שמונה שנות לימוד ועם אותו מחנך בשלוש השנים האחרונות, מר אלישע טיטואני, קיבלנו תעודות. בשנה הבאה כבר לא נהיה פה. עוברים לתיכון. יום מרגש מאוד.
אני הייתי ילד, איך נגדיר את זה, תוסס מאוד. היום היו מאבחנים אותי עם הפרעת קשב וריכוז, היפר אקטיבי, וכולי. קיבלנו את התעודה לפני ההפסקה, לקחתי אותה מהיד של המורה ויצאתי החוצה להציץ לתוכה. ראיתי כרגיל שבצד של הציונים הכל טוב מאוד ומצוין. הצצתי לצד השני של התעודה, הצד של התנהגות וסדר, שם ראיתי "טעון שיפור ניכר בהתנהגותו", "גרוע בסדר וניקיון" וכולי. כרגיל.
ואז ראיתי שמצורף לתעודה עוד דף. פתחתי אותו והתחלתי לקרוא: "שרון הוא..." המורה אלישע כתב לי שיר, כתב לכל ילד שיר. בשיר הזה הוא מנה את כל מעלותיי - שאני שחקן כדורגל מעולה, ספורטאי שמביא מדליות לבית הספר, מנהיג, תלמיד חרוץ ועוד כל מיני כאלה. בלי אף מילה על זה שאני בעייתי, חוצפן, משתולל וכולי. ואז, בשורה האחרונה של השיר, הוא כתב: "ואם תשאלו למה, כי שרון הוא כישרון!"
עפה לי הכיפה מהראש ונזלו לי דמעות דבש מהעיניים. לא אמרתי לו כלום. הייתי בשוק שזה מה שהוא חושב עלי. הייתי בטוח שהוא שונא אותי. לא הייתי תלמיד שקט ורגוע, לא הייתי מה שהוא רצה שאהיה. ככה חשבתי במשך שלוש שנים איתו.
בזכות שיר אחד קטן
הסיפור הזה הוא זרע. זרע שהפך לעץ של מורה שמניב פירות של אהבה וראיית הטוב בילדים. 16 שנה שאני כותב הערכות. 16 שנה זה אלפי ילדים ואין ילד אחד שכתבתי עליו משהו שלילי. שום רמיזה למשהו שלילי. שום רמיזה לזה שהוא צריך להשתפר במשהו. חיפשתי ומצאתי את נקודת האור שבו והגדלתי אותה לשמש. יש ילדים שיותר קל לי. יש ילדים שפחות. דווקא אלה שקשה לי, הם הכי זקוקים לגמישות הרגשית-מחשבתית שלי.
לפני שבוע סיימנו סמסטר בכמה בתי ספר שאני מלמד והילדים קיבלו הערכות. יצא שהמנהלת העניקה לילדים את התעודות בשיעור שלי. הם קראו את המילים שלי מולי. ראיתי את המבט שלהם מופנה אלי. חצי שואל "באמת? אני כזה?", חצי אומר תודה.
היו ילדים שבאו בשקט להגיד תודה קטנה. היו כאלה שהסתכלו עלי עם חיוך של הודיה מובכת. היו כאלה שקראו והשאירו את המבט בתוך הדף גם אחרי שסיימו לקרוא אותו פעמיים והיו כאלה ששלחו דרך הטלפון של ההורים שלהם תודות ארוכות ומתרגשות.
ואני כל הזמן הזה חושב על הילד שהייתי ביום האחרון של כיתה ח'. על השינוי העמוק שנוצר בתוכי, בזכות שיר אחד קטן של המורה אלישע.
דף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
