"רוצֶה להיות עם המקובלים:
גם אם הם פוגעים בי ומעליבים"

גיא חדר לי ללב מהשיעור הראשון. יש בו משהו שובה באופן מיוחד. מבריק בשכלו, רגיש בלבו ועשיר בשפתו. "אני מחשיב את עצמי חצי 'מקובל' וחצי 'לא מקובל'", הוא סיפר בכיתה יום אחד. "רוב החברים שלי הם 'לא מקובלים' ויש לי חבר אחד או שניים שנחשבים מה'מקובלים'. כשאני עם ה'לא מקובלים' אני יכול לקרוא ספר בהפסקה בלי שיגידו שאני חנון. איתם אני יכול לדבר על נושאים שמעניינים אותי באמת. איתם אני מרגיש נוח להיות מי שאני.

"עם החברים ה'מקובלים' אני מצטרף למשחקים של ה'מקובלים'. לדוגמא, יש משחק שנקרא '11'. זה משחק כזה עם כדור, שבשלב השיא שלו, יש ילד אחד שעומד עם הפנים אל הקיר ועם הגב אל כל הילדים וכל אחד בתורו בועט את הכדור חזק כדי לפגוע בו".

מה זה בכלל "מקובל"?

את הקבוצה של גיא אני מלמד במסגרת חוגי העשרה אחה"צ. הקורס נקרא "אינטליגנציה חיובית" והילדים מגיעים מבתי ספר שונים. כשדיבר, הילדים הקשיבו לו בשקט, עד לקטע עם הכדור. בשלב הזה כמה מהילדים התפרצו עליו ואמרו שזה משחק אכזרי ולמה הוא רוצה בכלל להיות עם המקובלים כשהם כאלה וכו'. ראיתי שהוא מרגיש מותקף וביקשתי שיתנו לו לסיים.

"אני מבין מה שאתם מרגישים. גם אני מרגיש ככה. גם לי זה נראה אכזרי, אבל משהו בי לא מצליח להפסיק לשחק איתם. אני מפחד שאם אגיד משהו או אפסיק, הם לא ירצו להיות חברים שלי יותר ואז לא יהיה לי פתח לקבוצה של ה'מקובלים'".

הלב שלי נקרע. הרגשתי כאילו הילד שלי מדבר, אבל שתקתי בינתיים. הרגשתי שכל מה שאגיד כעת יבוא עם אנרגיה של סערה פנימית וזה לא יהיה מדויק, לא יתרום.

"מה זה בכלל 'מקובל'?" שאלה ילדה אחת. נראה לי שהיא שאלה כדי לגרום לו לחשוב עוד קצת על העניין. הוא שתק וחשב, תוך כדי שהוא מחזיק את הסנטר שלו עם האגודל והאצבע. יש לו שפת גוף של איינשטיין קטן כזה. יש לו קסם אישי מתוק במיוחד. אני מאוד אוהב ומעריך אותו ולכן זה עוד יותר כאב לי. זה כמובן נוגע בילד שבתוכי, בילד שבי, שהיה מוצלח בלימודים, מוצלח בכדורגל, מוצלח אובייקטיבית בכל מיני דברים (רק בדיעבד הבנתי שהעריכו אותי), אבל תמיד-תמיד הרגשתי בפנים שאני לא באמת שווה. תמיד הרגשתי שיש שם בחוץ קבוצה שאני לא ראוי להיות שייך אליה. כשאני רואה ילד עם תחושה כזאת, זה מרגיש לי כמו בעיטה בלב.

חייב להיות "מקובל"

"'מקובל' זה ילד כזה שיש לו ביטחון עצמי, כזה שפוחדים ממנו, שמקלל, שמעליב, שלא עושה שיעורי בית, ילד שמתחצף למורים, ילד עם אומץ כזה".

הילדים שוב התפרצו לכיוונו, "ושל כזה ילד אתה רוצה להיות חבר?!"

"אתם בכלל לא מבינים. אני מרגיש שאני חייב להיות גם 'מקובל'. זה חזק ממני".

הקשבתי לו וניסיתי כל הזמן להרגיע את הכאב שלי, שמא אתפרץ עליו גם אני עם מילים כמו: "מה אתה עושה להם חשבון? תהיה מי שאתה!" וכו', אבל ידעתי שכלום מזה לא ייכנס אליו ללב. הוא ישמע את זה כביקורת ויחווה עוד יותר שלא מבינים אותו ואז פתאום עלה בי זיכרון מלפני חמש עשרה שנים בערך.

"אני רוצה לספר לך ולכם סיפור. בסופו תבינו איך הוא קשור לסיפור שלך. לפני 15 שנה בערך הייתה לי חברה. בהתחלה הרגשתי שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי. מאוד הערכתי את חוכמתה ואת הביטחון העצמי שלה. היא כזו שלא עושה חשבון לאף אחד. אנשים מאוד כיבדו אותה. היה לה כוח כזה על אנשים. בהתחלה הרגשתי שאם אחת כזו מסכימה להיות חברה שלי, אז כנראה שאני שווה משהו. היא אמרה לי שאני מיוחד ואני האמנתי לה.

"היא אמרה לי שאני חכם וטוב לב ועוד כל מיני דברים שמאוד שמחתי לשמוע מאחת שאני כל כך מעריך ואז, אחרי כמה שבועות, התחלתי להרגיש שאני לאט לאט נבלע. קלטתי שאם הרצון שלי שונה משלה אז היא כועסת עלי וגורמת לי להרגיש שאני לא בסדר. קלטתי שאם אני רוצה לבלות עם חברים שלי, אז היא שולחת לי הודעות שאני בן אדם רע. בהתחלה האמנתי לה גם לזה. אחרי כמה חודשים התחלתי להרגיש שאני נחנק, שאני בתוך כלא בלי חומות. מצד אחד, אני לא רוצה להרגיש כל הזמן שאני אשם ושאני לא בסדר ומצד שני, הרגשתי שאני לא יכול ללכת, כי בלעדיה אני אחזור להיות סתם אחד לא שווה.

מי שולט בערך העצמי שלי?

"יום אחד שיתפתי חבר שלי במה שעובר עלי והוא הקשיב. הוא לא אמר כלום. הוא לא שפט אותי. הוא לא ביקר אותי. הוא לא לכלך עליה. הוא רק הקשיב. אחרי שסיימתי, הוא אמר לי משהו שמלווה אותי מאז בכל הקשרים של חיי, משפט קטן ששינה לי את החיים לתמיד.

הילדים היו מרותקים מהסיפור. יכולתי לשמוע את גלגלי המוח שלהם מנסים למצוא את הקשר בין הסיפור שלי לסיפור של גיא. "הוא אמר לי, שכאילו יש בתוכי מד-ערך-עצמי ויש שלט שמאפשר להעלות ולהוריד את הערך העצמי שלי ואת השלט היקר הזה אני נתתי לה. אני בעצמי נתתי לה את השליטה על הדימוי והערך העצמי שלי וכל עוד אני אמשיך להשאיר בידיים שלה את השלט הזה, אני אמשיך להיות תלוי במה שהיא חושבת עליי. ובום! פתאום קלטתי!

"זה לא היה לי פשוט. לקח עוד זמן עד שנפרדתי ממנה, אבל לאורך כל הדרך ראיתי לנגד עיני את השלט הזה וכל הזמן ניסיתי להחזיר אותו לידיים שלי.

מאז, כשאני מגלה שהערך העצמי שלי תלוי במישהו שהוא לא אני, אני נזכר בשלט ומוודא שהוא חוזר לי לידיים. את השלט הזה גיליתי בגיל 29. אתם יכולים לגלות אותו כעת, בגיל 11, 12. תובנה כזו בגיל כזה, יכולה לאפשר לכם יסודות חזקים יותר לבניין הערך העצמי שלכם".

אחרי כמה שניות של שתיקה, ילדה אחת אמרה: "לכל אחד מאתנו יש שלט כזה וכל אחד מאתנו נותן למישהו או לקבוצה את השלט של הערך העצמי שלנו. מהיום אני אתן את השלט שלי רק למי שאני יודעת בוודאות שהוא רוצה את טובתי ותמיד אדאג שיש לי לפחות שני שלטים, כדי שתמיד אחד יישאר אצלי".

דף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .