"נשרפתי. הגרסה שלי למשרפות ולמנגלים. בנימה קצת יותר רצינית - הייתי על סף המוות כשניסיתי לבדוק מה קורה בחדר אצל הוריי בבית. זה התברר כשריפה מקצר חשמלי. האש אחזה בשניות, והפכתי ללפיד בוער. לרגע זה היה נראה חסר תקווה, אבל קפצתי מהמדרגות, שברתי צלע וכיביתי עצמי. 30 אחוז כוויות בדרגה 3. אני בגיהינום, אבל תכלס, מאושר".
התאריך הוא 16 באפריל 2015. זהו המועד שבו החל יובל כדורי-אלטמן להעלות לפייסבוק פוסטים שמשחזרים את מה שעובר עליו. כדורי-אלטמן (36), קופירייטר תושב תל אביב, נשוי ללירן, החליט לתת ביטוי בכתב להתרחשויות ולתחושות. כבר אז, יממה בלבד לאחר הכוויה, אפשר היה לאתר אושר מפתיע המבצבץ מבעד לתחבושות. היום, שלושה שבועות אחרי, הוא בעיצומו של תהליך ארוך וקשה של איחוי פצעים. כדורי-אלטמן עדיין מאושפז במחלקת הכוויות של המרכז הרפואי שיבא בתל השומר, והוא מאושר. כל כך מאושר, שאפילו כשהוא מספר על הפציעה הקשה, אי אפשר להוציא ממנו ולו תלונה אחת, רק ברכות.
"הגעתי לבקר בבית הוריי בתל אביב, בית פרטי בן שלוש קומות", הוא מספר. "מתגורר שם גם אחי הבכור, שנעזר במטפלת פיליפינית. כשהגעתי, רק הוא והמטפלת היו בבית. שמעתי רעשים מוזרים והיה ריח עדין של שריפה, אז ביקשתי משניהם לצאת החוצה. עליתי לקומה העליונה, וכשפתחתי את הדלת, האש פשוט נזרקה עליי והתחלתי לבעור כולי.
"אמא שלי הספיקה להגיע, שמעה אותי צורח והזמינה אמבולנס. יש המון אנדרנלין שזורם בגוף אחרי מקרה כזה, וכנראה שבעזרתו פשוט קמתי ורצתי החוצה כשחתיכות בשר נופלות ממני לאורך כל הדרך. התעוררתי כמעט יומיים אחרי, אחרי שהייתי מורדם ומונשם, במחלקת כוויות בבית חולים. היה לי הרבה מזל. זה לא אסון, אלא נס. בתור אדם שבער כולו, כמעט שלא נכוויתי בחזה, בבטן או בפנים. 30% מהכוויות שלי הן בגפיים ובגב. חוץ מזה, למעט הקומה העליונה בבית שלא נשאר ממה כלום, הכול בסדר".
לצאת מתוך הבכי
26.4.2015. "כבר שבועיים מאז שנשרפתי, ואתמול החל הייאוש לצוץ ולחלחל", כתב כדורי-אלטמן בפייסבוק. "שבועיים מרותק למיטה, בלי יכולת לעמוד על הרגליים החבולות, מבודד מחיידקים ומאנשים, בוהה באותה נקודה בקיר. שבועיים שרוחצים אותי במיטה, מנקים צרכים, תולשים תחבושות שמושכות בשר ומדביקים חדשות כמלח על פצע".
הפוסטים שלו לא קלים. כדורי-אלטמן לא חוסך דבר מעצמו ומהקוראים ומקפיד להיכנס לפינות החשוכות ביותר של עצמו. לדבריו, הכתיבה עזרה לו. "רגע השבירה שלי היה כשהתחלתי קצת להתעורר ואולי גם לתפוס את המציאות החדשה הזאת", הוא מספר. "ראיתי את עצמי במראה, ולא יכולתי להאמין שזה אני. אני בן אדם שמאוד רגיש למראה שלו. הבנתי שאני עומד להיכנס לאיזשהו ארון, ולא ידעתי איך אני מתמודד עם זה, איך אני מתמודד עם הגוף שלי, עם הכאב הזה. אחרי כמה שעות של שבירה פשוט זינקתי מהמיטה. זה היה הרגע שבו בחרתי בתת-מודע לצאת מתוך הבכי. ביקשתי מחשב, ובמשך שעתיים לא הפסקתי לכתוב. החלטתי שאני הולך הפוך על הפוך. דווקא מהמקום הפוחד והחושש, אני מתפשט מול כולם. לא נותן לעצמי שום אפשרות להגיע למצב שאני מתחפר בתוך עצמי, מתבייש או נשאר בתוך ארון. מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אוהב ארונות".
תוך זמן קצר התפשט סיפורו ברחבי הרשת. אנשים התחילו לפנות אליו, לחלוק איתו את סיפור חייהם, למצוא כוח בתיאורים שלו. "אני מקבל מאות פניות של אנשים; לכולם אני מקפיד לענות, וזה רוב עיסוקי ביומיום בבית החולים", הוא אומר. "השבוע דיברתי עם לפחות 600 איש. שמעתי מאות סיפורים של אנשים שמתמודדים עם קשיים מכל הצורות – מבעיות רפואיות ועד דילמות של אמהות חד-הוריות. אנשים שמתמודדים עם החיים, כל אחד עם החבילה שלו, כל אחד עם מה שמקשה עליו לקום בבוקר. מתברר שהם מצאו איזשהו כוח בסיפור שלי. אולי הם גם רצו להודות לי או לחזק אותי. זה הרים אותי למעלה. כשמישהו אומר לך: 'הייתי רגע לפני שבירה, ואתה עזרת לי', זה מחזק מאוד, וכמובן מכניס הכול לפרופורציות. לא ידעתי שאני מתמודד עם המקרה הזה בצורה שונה מאחרים, למרות העובדה שאני כבר יודע שמהמשברים הגדולים ביותר אני יוצא הכי מחוזק".
והוא עבר משברים לא קלים. "כשהייתי בן שבע, אחי הגדול חלה, הפך לצמח ולא התאושש. חוויתי את זה כאובדן של אח. בגיל 14 עברתי ניצול מיני מאוד קשה. אחר כך התמודדתי עם הבחירה להיות הומו ועל הזכות שלא לחיות בארון, והתחלתי מאבק על הזכות להיות אבא. עברתי מצבים שרק חיזקו בי את הבחירה התמידית להרים את הראש".
קיבלתי מתנה, לא עונש
5.6.2015. פוסט חדש בפייסבוק. "רגע לפני הסופ"ש, ועוד לפני שחלפו שלושה שבועות מלאים מאז שאני מאושפז שרוף, אני מקבל חופשת שבת ראשונה. אמא מארגנת 'על האש', ההורים של לירן יגיעו מחיפה, הספה הגדולה בסלון תשוריין לכבודי, ואחותי תישן אצל החבר כך שיהיה גם חדר פנוי בלילה. יש חדר אחד פחות בבית, מה שמזכיר לי שזה הביקור הראשון שלי שם מאז השריפה בקומה העליונה, ואני רוצה לגמור עם השלב הזה כבר".
6.5.2015.
פוסט נוסף. "את יעל גרמן פגשתי לראשונה במסגרת המאבק של לירן ושלי לשינוי חוק הפונדקאות בישראל. כבר בשבוע הראשון לפציעה שלי היא סימסה לי ודאגה לחזק אותי. הערב היא הגיעה לבקר יחד עם אסף, היועץ שלה. עבורי יעל מייצגת את כל מה שטוב בפוליטיקה הישראלית, וכדאי שיהיו יותר כמותה. תסכימו או לא עם ההחלטות שלה - מדובר באישה שבאה לעבוד. יעל, אנחנו אוהבים אותך מאוד. תודה".
הקמפיין "גם אנחנו רוצים ילד", שהובילו בני הזוג, נולד לפני מספר שנים, אחרי שהשניים החליטו להרחיב את המשפחה ופנו לדרך היחידה שישראל מאפשרת לזוגות חד-מיניים - פונדקאות בחו"ל. בתום הליך ארוך ויקר התבשרו שהם עומדים להיות הורים לתאומים, אך לבסוף עברה הפונדקאית הפלה. הם התחילו את התהליך מחדש, ואז הכסף נגמר. "אחרי שבזבזנו כחצי מיליון שקל, החלטנו שאנחנו יוצאים להיאבק פה בארץ על הזכות שלנו להיות הורים", הוא אומר. הם פתחו קמפיין מוצלח בפייסבוק שאליו הצטרפו רבים ושזכה לחשיפה נרחבת. שרת הבריאות דאז, יעל גרמן, תמכה גם היא. "היא אישה מקסימה", אומר כדורי-אלטמן, "ובעזרתה עבר חוק הפונדקאות בקריאה ראשונה בכנסת. לצערנו הרב, הכול נעצר כשהכריזו על הבחירות".
מתוך הקמפיין "גם אנחנו רוצים ילד"
בני הזוג מתראיינים בנושא לערוץ 2
עכשיו הוא אופטימי, גם בנושא הזה וגם באחרים. הרופאים במחלקת הכוויות של שיבא, ובראשם פרופ' יוסי חייק, צפו שיידרשו לו לפחות חודשיים של אשפוז לפני שיוכל להתחיל בשיקום, אבל הגוף של כדורי-אלטמן מפתיע את כולם. הרופאים מבולבלים, אבל הוא עצמו ממש לא. "הרופאים אומרים שאני מחלים בקצב כפול מהרגיל", הוא אומר. "כמובן שיש עוד שיקום, אבל הצלקות נרפאו במהירות שיא. הרופאים מתקשים להבין את קצב ההחלמה המטורף ומבקשים להבין כל הזמן מה יש בי שאין באחרים. אני טוען שמדובר רק בראש שלי, בחשיבה. אני קם בבוקר ולא מרחם על עצמי. אני משוכנע ומאמין שקיבלתי מתנה ולא עונש: לא רואה את זה כאסון אלא כשיעור שאני מקבל באהבה. זה לא שאני לא אנושי: להפך, אני הכי אנושי. אני כואב, יש לי רגעים קשים, אבל שאני מסתכל על הכוויות, אני מבין שזכיתי בחיים שלי. מכאן אני לא אצא אותו בן אדם.
"החוויה הזאת נתנה לי המון. לא הרבה אנשים יכולים להגיד שהם קיבלו את החיים שלהם במתנה. אני מאמין שאם תבחר להיות מסכן, יכאב לך פי שניים. אני בוחר להאמין שדברים לא קורים סתם: אלוהים לא מעמיד במבחנים מי שלא מסוגל לעמוד בהם. אני גם חסיד אמיתי של מחשבה חיובית. אני מאמין בכוחה של המחשבה. אני מדבר לגוף שלי, לכוויות שלי, אומר להן שהכול טוב ושמהר מאוד אצא מפה. כולי שרוי במשהו חיובי. קחי לדוגמה את החוויה של כיסא הגלגלים: קיבלתי את המתנה להיות מסוגל לראות את העולם ממטר אחד יותר נמוך, וזה נורא מעניין. אמנם, עכשיו אני מתנהל כמו נכה, אבל אני מתישהו אקום מהכיסא הזה, ולכן גם זאת חוויה חיובית, הזדמנות ללמוד ולגדול".
השמחה היא פנימית
הדברים שהוא אומר עשויים להתפרש כאוסף של קלישאות, אבל ניכר בכדורי-אטלמן שהוא מאמין בכל מילה שיוצאת מפיו.
"אני חושב שבמוח שלי יש משהו שחרוט עליו משהו כמו 'יהיה לי טוב'", הוא אומר באמונה שלמה. "רק אני מכתיב את המציאות שלי. כשאני אומר שיהיה לי טוב, אני מקפיד גם לפעול בעניין הזה. אם אתה משקיע בזה, ומאמץ את זה כדרך חיים, הדברים קורים. אני לא מדבר על דברים גדולים כמו ניסים, אבל החיים בסופו של דבר מסתדרים. למדתי שהמהות בלהיות מאושר לא מגולמת במה יש לי או במה השגתי, אלא פשוט בהחלטה. שמחה היא דבר שלא תלוי בכלום - היא פנימית וברת החלטה. זה לא תלוי בהישגים, ובטח שלא בכסף. החשיבה הזאת עוזרת לי בהרבה דברים: עובדה שאני מחלים במהירות, מאושר ומחוזק מתמיד. לירן אומר לי שאני מצטייר כלא אנושי, כי לא רואים אותי נשבר. אבל אני נשבר, אל תדאגו. היו לי רגעים שאני לא מאחל לאף אחד, אבל אני בוחר תמיד להסתכל הלאה ולהרים את עצמי. אני מאמין שמלמטה התנופה היא יותר גדולה.
"מכל המשברים שלי צמחתי בענק. הקפיצות הכי גדולות שלי קרו מהמקומות הכי נמוכים. יש משהו בשיברון הזה, שיש לו פוטנציאל אדיר לזינוק יותר גבוה. אני מאמין שככה עולם בנוי: מהמקום הכי נמוך יש בהכרח תקווה. אתה יותר זמין לשינוי ולחיזוק אמיתי. לא סתם אנשים תופסים כיוון אחר בחיים אחרי משברים. אני מקווה שאנשים שיקראו את הסיפור הזה, לא יגידו: 'איזה סיפור, איזה יופי לו'. לא. זה לא משהו ייחודי לי: זה נוגע לצרות של כולם. אני מקווה שכל אחד ייקח את הסיפור שלי אל מה שמונע ממנו להיות מאושר".
השנה הטובה בחיי
21 באפריל 2015. "אני שמח שזה קרה לי", הוא כותב, "מזעזע ככל שזה יישמע. לחיים דרכים מדהימות להעניק לנו מתנות, ואני קיבלתי אחת כזאת ענקית. האושר אינו תלוי בדבר והוא בר-קיימא בכל מצב ומקום, ואני, יש לי תוכניות גדולות ומדהימות, אז חכו, אני הולך להפתיע את העולם. תזכרו את הסטטוס הזה - זאת הולכת להיות השנה הטובה ביותר בחיי".
ואכן, יש לו תוכניות. "אני מתכנן לצאת הביתה ולטפל בצלקות שלי", הוא מפרט, "למרות שאני סומך על הגוף שעושה את זה מדהים. אני מתכנן לחזור למכון כושר. אני יודע שלא אחזור לחיים הרגילים שלי. אני כל הזמן אומר לאמא שלי: 'אמא, אני מתגעגע הביתה, אבל אני לא חוזר להיות אותו יובל'. אני מרגיש על סף איזושהי הרפתקה. אני אנסה לעשות יותר כדי להרים אנשים. אולי אשנה מקצוע. אני מרגיש שמשהו גדול יקרה. תכתבי את זה, כי בוודאות זה יקרה. אני מוכן לחתום על זה. משהו גדול יקרה, וזה לא חלום, זו תוכנית. אני הבנתי איך הדברים עובדים: אם אתה צולח את המבחנים, משהו יקרה, ואני מאמין שהוא יהיה גדול.
"אני מתכנן ילדים עם בן זוגי לירן. אני מתכנן להיות מוקף במשפחה ובעיקר להיות מאושר, ליהנות מהחיים. המשפחה היא לפני הכול, וכל דבר נוסף הוא מתנה שאני מתכנן לקבל. אני לא רוצה להכריז שאני אכבוש את העולם, אבל יש מצב שאני באמת אכבוש אותו".
_______________________________________________
עוד באנשים:
- החליט לוותר על הנשק והמדים לטובת חיי רוק פרועים
- איבדה את בנה בצבא והחליטה להפוך ליזמית
