יעל רובנר-צימט וחדוה רובנר מתיישבות בבית קפה תל-אביבי, מציצות בתפריט ומזמינות קפה ושתייה קלה. המלצרית מקשיבה להן, מתבדחת איתן; ניכר שהיא מנסה להבין מהו המבטא ששתי הנשים החביבות אוחזות בו.
השתיים מלאות ביטחון והתרגשות מכך שתכף נדבר על המוצר המיוחד שפיתחו. הן מתארות לעצמן שגם האסון הכבד שנפל על אחת מהן יעלה בשיחה. ההיכרות ביניהן נוצרה כשהפכו לגיסות (אחיה של יעל הוא בעלה של חדוה), והמבטא המיוחד הוא תוצר לוואי של ליקוי השמיעה ששתיהן סובלות ממנו. אצל חדוה רובנר הליקוי הוא מלידה. אצל יעל רובנר-צימט הבעיה התפתחה אחרת: כשהייתה בת שנה לקתה בחום גבוה שגרם נזק לשמיעתה. "נולדתי בארצות הברית", היא מספרת. "אמנם, זו מדינה מפותחת, אבל בעקבות מה שקרה לי החליטו הוריי לעלות לישראל. הם חשבו שמסגרות החינוך כאן יתאימו לי יותר ויעזרו לי להשתלב בחברה".
על אף ששתיהן כבדות שמיעה, הן לא ויתרו לעצמן. "מעולם לא למדנו את שפת הסימנים", הן מספרות בגאווה. בבית הספר למדו בכיתות רגילות, ואחר כך המשיכו ללימודים אקדמיים ללא הקלות מיוחדות. היום הן מתגאות בעסק משותף שמייצר ערכות אמנות לילדים.
פתאום נפתח חלון
יעל רובנר-צימט, תושבת שוהם, למדה אמנות והתמחתה בצילום אמנותי. היא עבדה כצלמת עיתונות ולאחר מכן לימדה אמנות בבית ספר בפתח תקווה. חדוה רובנר, שגרה בפתח תקווה, מגיעה מתחום אחר: "למדתי ראיית חשבון, עברתי את הבחינות, הייתה לי עבודה קבועה, אבל בשל קיצוצים במשרד נאלצתי לעזוב". תוך זמן קצר התברר שעומד בפניה חלון הזדמנויות: הוא נפתח בעקבות אסון שפקד את חברתה.
בנה של יעל, אחיעד רובנר (21), נהרג בתאונת נשק מתוך שינה במהלך שירותו הצבאי. לאחר מותו התברר שסבל מהפרעת פאראסומניה – התנהגות חריגה מתוך שינה. "אחיעד היה בחור מקסים, אהוב על כולם, חבר אמיתי, סקרן, שתמיד התעניין בנושאים אקטואליים ובמדע ויצר סרטים בשעות הפנאי", מספרת אמו. הוא נולד וגדל בפתח תקווה, ולאחר סיום התיכון למד שנה בישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, שם גילה את אהבתו לכתיבה והחל לכתוב סיפורים קצרים. באוגוסט 2009 התגייס לצה"ל, שובץ בשריון, ואחרי שנה נשלח לקורס קציני שלישות וסיים כמצטיין. תאונת הנשק שבה מצא את מותו התרחשה בבסיס בית אל בספטמבר 2011, שבועות אחדים אחרי סיום הקורס.
"הכול קרה לאחר נפילתו", אומרת האם. "היה קל לשקוע בשכול ולא לעשות כלום, אבל ידעתי שאני לא אתן לעצמי לשקוע בזה. ידעתי שבשביל הילדים, בשביל המשפחה ובשביל עצמי אני חייבת להיות חזקה ולהמשיך הלאה. זו הייתה הנקודה שגרמה לשינויים בחיים שלי. כאן, בנקודת השבר, במהלך ההתמודדות עם האובדן, נולד הרעיון למיזם Artish".
מדובר בערכת אמנות המגיעה אחת לחודש לביתם של הילדים שמנויים עליה. היא כוללת בובה שאוהבת ליצור אמנות, ובעזרתה הילדים יוצרים, מציירים וקוראים. "חשבתי בכיוון הזה מכיוון שאני מחוברת לעולם הילדים ולעולם הפנאי שלהם, ושמתי לב שחסר משהו בתחום הזה", מסבירה רובנר-צימט. "חשבתי על זה שילדים אוהבים להרגיש מיוחדים, להרגיש בוגרים, אז למה שלא יקבלו משהו בצורה קבועה, כמו שמבוגר מקבל עיתון כל בוקר? כך נולד הרעיון של מינוי לערכות יצירה חודשיות. אחרי שהוא התגבש, ידעתי שאני רוצה איתי מישהי שטובה בתחום הכספי והניהולי. חדוה בדיוק סיימה את עבודתה במשרד רואי החשבון, שיתפתי אותה ברעיון, ולשמחתי היא הסכימה. מאז אנחנו יחד".
יחד הן פיתחו את המוצר. "היה לנו חשוב לתת ערך מוסף ליצירה שלנו", אומרת חדוה רובנר, "רצינו ליצור משהו חדש, שאי אפשר למצוא בחנות".
חברתה מוסיפה כי המיזם הזה שונה לגמרי מכל דבר אחר שהן עשו. "מכיוון שזו הפעם הראשונה שאנחנו מקימות עסק עצמאי, היינו צריכות לבנות הכול", מסבירה רובנר-צימט. "זו גם הפעם הראשונה שאנחנו עובדות כשותפות, ולמרות שלכל אחת יש דרך ראייה אחרת לגמרי, זה עובד מצוין".
כתבה על המיזם ב"תוכנית חיסכון" בערוץ 2
הגבולות שבין הבית לעבודה
לדבריהן, ליקוי השמיעה שלהן אינה מהווה בעיה. יש להן אמנם קושי לקיים שיחות טלפון, אבל המייל והוואטסאפ פתרו גם את זה. "החשש היחיד היה שהעבודה תשפיע על היחסים במשפחה, אבל לשמחתנו ראינו שאין השפעה שלילית, אלא רק חיובית", משתפת יעל רובנר-צימט.
חדוה רובנר מוסיפה כי חבלי הלידה של העסק היו קשים אבל מעניינים. "באופן מיידי נשאבתי כל כולי לעבודה, מעלות השחר ועד שעות הלילה המאוחרות. כל שאלה או בעיה קטנה בחברה, שהייתה אז בתהליך הקמה, ערערה אותי לחלוטין. לא ידעתי לשים גבולות לשעות העבודה ולזמינות שלי, ובאותה תקופה השקעתי פחות בבית ובמשפחה. בשלב מסוים הבנתי שאם לא אשים גבולות בין הבית לעבודה, לא אוכל להקדיש 100 אחוז מעצמי לכל תחום. למדתי שלא כל בעיה או אתגר מצריכים מענה מיידי, ולא כל דבר שלא נפתר מיד מוביל לטרגדיה. דברים שמניחים להם נראים הרבה יותר טוב אחרי שינת לילה טובה".
לדבריה, החששות שלה היו מהסוג שכל אדם שמקים עסק חדש נתקל בהם. "אתה שואל את עצמך: האם זה יצליח? האם ההשקעה הכספית כדאית? האם נוכל להתמודד עם האתגרים החדשים? לא היו לי חששות ספציפיים בגלל ליקוי השמיעה. זה בכלל לא היה פרמטר".
כיצד מגיבים הלקוחות כשהם מגלים את זה?
יעל רובנר-צימט: "אין שינוי מבחינת הלקוחות. אנחנו זוכות לאותו יחס כמו כולם ולא רואות כל סיבה להתייחסות אחרת".
חדוה רובנר: "אני חושבת שלא צריך להתייחס למגבלה כלשהי כאל מכשול. אנחנו לא מפרסמות את העניין. מבחינתנו זה לא רלוונטי. לא הייתי מיידעת את הלקוחות שלי שאני מרכיבה משקפיים, אז למה עליי ליידע אותם בליקוי השמיעה? חלק גדול מהלקוחות שלנו כלל לא מודעים לכך, וזה גם לא אמור לעניין אותם. אנחנו מנהלות עסק מקצועי ומעניקות ללקוחות את השירות הטוב ביותר, כך שהסוגיה הזו בכלל לא עולה. מעבר לעובדה ששיחות טלפון ארוכות מקשות עליי, אני פועלת ומתפקדת כמו כל אדם אחר. היום אין עם זה בעיה. ממילא רוב האנשים מעדיפים לסמס ולשלוח מיילים מאשר לדבר בטלפון".
