30 שנה התנהלו חייה של זהבה קור על מי מנוחות, פחות או יותר, עד שיום אחד, לפני ארבע שנים, הטיל בעלה פצצה ועזב את הבית. את שמו של הבעל סביר להניח שאתם מכירים: ד"ר אבשלום קור, הלשונאי המפורסם, שמאז התחתן בשנית.
זהבה (57) נולדה וגדלה במושב השיתופי־דתי ניר גלים שליד אשדוד, שהוקם על ידי ניצולי שואה מהונגריה. אחרי שהשתחררה מהצבא למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, וכבר בשנה הראשונה הכירה מרצה צעיר בשם אבשלום, והתאהבה בו "עד מעל האוזניים", כדבריה. אחרי שנה, כשסיימה את הקורס שלימד, צלצל והזמין אותה לצאת איתו.
לאחר נישואיהם בחרה זהבה להקדיש את חייה לבית ולששת הילדים: ישי (35), היום עובד מדינה; מוריה (33), מנהלת מחלקת המורשת בערוץ 1; יוחאי (30), שגר בנגב; ירדנה (26), מורה; מולדת (23), סטודנטית לקולנוע; ויהודה (20), לפני גיוס. "תכלס רוב הזמן עשיתי שניצלים וכביסה", היא צוחקת. "כל השנים הגדרתי את עצמי כעקרת בית, אהבתי את זה מאוד ואני לא מתחרטת על שום יום שהייתי עם הילדים".
אבל בראש תמיד היו לה סיפורים, מה שהוביל אותה לכתיבה. "היה לי נוח לכתוב ביד אחת וביד השנייה לבחוש מרק", היא מסבירה. ראשית הכתיבה הייתה בסדרה בהמשכים בשם "דפי זהבה", שפורסמה בעיתון הילדים הדתי "אותיות", שייסד אורי אורבך ז"ל. בהמשך פרסמה שישה ספרי נוער, רובם עוסקים בשואה.
בימים אלה רואה אור ספרה השביעי של קור, "מספר" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), שעוסק גם הוא בשואה, הפעם מנקודת מבטה של צליל, תלמידת תיכון שעומדת לצאת עם בני כיתתה לסיור במחנות ההשמדה בפולין. סביב נסיעתה של צליל מתחוללת סערה משפחתית.
נושא השואה לא זר לקור, שגדלה בצל סיפוריו של אביה, דייויד (דוגו) לייטנר. אחד מספריה, "הסיפור של דוגו", מבוסס על קורותיו כנער בן 14 במלחמה. כשהנאצים נכנסו להונגריה נשלחו הוא ומשפחתו לגטו, ובהמשך למחנה הריכוז בירקנאו. "את אמא שלו ושתי אחיותיו הרגו כבר ביום הראשון", מספרת קור, "אביו ואחיו נשלחו לעבודה, והוא עצמו נשלח להשמדה עם עוד 4,000 ילדים. ברגע האחרון הוא התגנב לתור שהיה מיועד למחנה עבודה וכך ניצל. לקראת סוף המלחמה, ב־18 בינואר 1945, נשלח מבירקנאו למאטהאוזן ושרד".
הוא דיבר על זה בבית?
"גדלתי על הסיפורים האלה, השואה היא חלק מהזהות שלי. גדלתי במושב שרוב תושביו היו ניצולי שואה, בילדותי לא הכרתי אנשים שלא היו שם. לא ידעתי שיש אנשים בלי מספר על היד. כשבנו את אזור התעשייה של אשדוד, שנשקף מחולות ניר גלים, אבא והשכנים היו מתלחשים על הלהבה. הארובה החזירה אותם בכוח לזיכרון שניסו לשכוח. היום כל הדור הזה כמעט איננו, אלו שנשארו כבר זקנים מאוד, ובשבילם כתבתי את הספר, שבו הניצולה הזקנה היא הגיבורה. הזקנים של ניר גלים הם הגיבורים של חיי".
מנחם, בנה של הניצולה בספר שלך, לא רוצה לשמוע על השואה. את יכולה להבין אותו?
"בהחלט, להיות בן של ניצול שואה היה אז בושה. הניצולים נתפסו כגלותיים וזו הייתה כמעט מילת גנאי".
גם את התביישת?
"לא, להפך. אני מדריכה בבית העדוּת במושב, כותבת ספרים על הנושא, ועודדתי את הילדים שלי לנסוע לפולין, בניגוד למנחם, שמשחד את בתו צליל לוותר על הנסיעה תמורת סוס. יש לי אוסף צילומים של קעקועים שקשורים לשואה, למשל, צעירים שקעקעו את המספרים של סבא וסבתא, או שחיין צרפתי שהשתתף באליפות העולם, וכשהניף זרוע חשף קעקוע עם הכיתוב: 'אני כלום בלעדיכם', שאותו הקדיש לסבא וסבתא שלו, ניצולי שואה".
נפילה גדולה
אחרי שנים שבהן חיה קור בתל אביב, היא חזרה, אחרי הגירושים, לבית הוריה בניר גלים, והחלה לבנות לעצמה בית לידם. "לא נסתייע לי לקום באותה עיר שבה נפלתי, ולכן חזרתי למושב שבו גדלתי", היא מספרת. "אנשים חשבו שחזרתי למושב כדי לתמוך בהורים שהזדקנו, אבל האמת היא שבאתי כדי שיתמכו בי. הייתי אבודה ומבוהלת, והילדים הבינו את מצבי והלכו איתי בלי להתווכח.
"הגירושים היו רעם ביום בהיר, ממש רעידת אדמה, כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגלינו. ובתוך כל השנים הקשות האלה הילדים תמיד אמרו לי 'אמא, את משהו־משהו'. הם תמכו בי כל הזמן, ומצד שני התחננו שאהיה חזקה בשבילם. לא תמיד הצלחתי, אבל בסוף קמתי".
כמה חלשה היית?
"חלשה, חלשה. הגעתי למצב שלא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי להתקלח, לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא לראות אף אחד. היה שחור משחור. הרגשתי שאני משתגעת, הייתי צריכה לפנות לעזרה מקצועית. הלכתי לרופא ואמרתי לו 'תן לי תרופה שתעזור לי לשכוח'. קיבלתי ציפרלקס וזה עבד יפה מאוד. כל מי שנמצאת במצב כזה ושואלת אם לקחת, אני אומרת 'את רוצה לחיות? יאללה, תרימי את עצמך קצת מאשפתות, וכשתרגישי יותר טוב תורידי את המינון'. אני כבר לא לוקחת כלום".
כעסת עליו?
"מה זה יעזור? היה כעס אבל זה שייך לעבר. הכעס הוא שלב הכרחי כדי לעבור לשלב הבא, אי אפשר לדלג על שלבים כמו שאי אפשר לעבור משואה לתקומה, מוכרחים להיות כמה שלבים בדרך.
"בגלל שהוא אדם מפורסם, הנפילה הייתה גדולה יותר כי בכל מקום הזכירו לי את זה, ואי אפשר היה להתעלם מהתגובות. היה בום מטורף, אנשים התעניינו ושאלו שאלות, וצריך לענות להם גם כשלא מתחשק".
איך הרגשת כשחזרת אחרי 30 שנה למושב שבו גדלת?
"פתאום גיליתי דברים שלא זכרתי, למשל שהדואר פתוח רק עד 9 בבוקר, שאין חלונות ראווה, רק שממה ובעיקר חושך מצרים.
"לפחות פעמיים בשבוע אני מוצאת תירוצים כדי לנסוע לתל אביב, מסניפה את העיר וחוזרת למושב. אני מתה על העיר הזאת, אז אני מגיעה, בודקת מה חדש. למשל, גיליתי שליד הבית שלנו צץ לו מגדל חדש".
ארבע שנים עברו ואת עדיין קוראת לו "הבית".
"כן, גם הילדים עדיין קוראים לו ככה. לצערי לא יכולנו להמשיך להחזיק בדירה בתל אביב, כי היינו צריכים לחלוק בה. הילדים איבדו גם את הבסיס האיתן של המשפחה וגם את הבית. סוג של תלישות כואבת".
מה גילית על עצמך בעקבות המשבר?
"ראשית שאני חזקה יותר ממה שחשבתי, ושנית שאין כמו עצמאות".
ובכל זאת התחתנת מחדש.
"אין לי הסבר לזה. זה היה בתקופה שבה בניתי את הבית. הארכיטקטית שאלה איך לתכנן את חדר השינה, ועניתי לה: 'חדר קטן כי זה רק אני', אבל היא התעקשה להשאיר מקום לבן זוג, למרות שלא עלה על דעתי שאהיה שוב בזוגיות. היא אמרה לי 'תכיני מקום וזה יבוא', וזה פשוט עבד בסוף, בלי כוונה. פלאי פלאים".
מה זה דייט
לפני שנה נישאה לד"ר רפאל זר, מרצה למקרא וראש מדור "טקסט ומסורה" באוניברסיטה העברית, שאותו היא מכירה מילדות. גם הוא נולד וגדל בניר גלים, שניהם עזבו את המושב כשיצאו ללימודים – היא לתל אביב והוא לירושלים, והקשר ביניהם נותק. לימים הוא התגרש, ומישהו מהמושב סיפר לה את החדשות.
כשהוא צלצל להזמין אותה לדייט בירושלים, היא הסכימה מיד ורצה לבשר להוריה. "אמא שלי נורא שמחה, אבא שאל מה זה דייט", היא צוחקת. "הם מאוד גאים בי שקמתי מהתהום, כי זה לא היה מובן מאליו. אני זוכרת את אבא שלי בתחילת המשבר שואל אותי 'למה את לא מתלבשת יותר יפה? מה זה כל הרחב הזה? למה את לא הולכת על עקבים?' הרצון הזה שהילדה תתאושש ותעבור הלאה מאוד נגע ללבי".
איך הצלחת לעבור הלאה ולפתוח את לבך לאחר?
"כבר בהתחלה היו ניסיונות למפגשים לקראת פרק ב', ואמרתי שאני לא מעוניינת. איבדתי את האמון בגברים. הנפילה הייתה מאוד עמוקה, היה צריך לטפס את כל הדרך חזרה, כך שזה לקח זמן רב עד שהתרציתי. ברגע שעליתי כמה ס"מ למעלה, הקפתי את עצמי במנטרה שכתבתי ופיזרתי בכל הבית: 'אין חזרה לחיים הקודמים', וכשאת רואה את זה מול העיניים כל הזמן, את משתכנעת לא להביט לאחור, להסתכל רק קדימה.
"אישה חכמה אחת בשם לאה אטאלי, אם שכולה מירושלים שפגשתי במקרה, אמרה לי משהו מאוד חכם: 'כשאת נוסעת ברכבת או באוטובוס, לעולם אל תשבי נגד כיוון הנסיעה'. זה המשפט הכי מעודד שנאמר לי בתקופה ההיא, ואני אומרת את זה היום לכל אלה שנעזבו וצריכים עידוד: אל תסתכלו אחורה".
ההתבוננות שלך על העולם השתנתה בעקבות המשבר?
"התחלתי להסתכל על זוגות ולדעת תוך שבריר שנייה אם טוב להם ביחד או לא. היום זה לא מעניין אותי יותר. איכשהו זה עזר לי להתגבר".
מה עוד עזר לך להתאושש?
"בניית הבית במושב. הייתי כל כך עסוקה בתהליך, שהפסקתי לרחם על עצמי. הבעיה היא שגם כשהבית היה מוכן לא רציתי להיכנס אליו, לא יכולתי להכניס בו חיים במצב שבו הייתי. פשוט לא רציתי להיות שם".
איך נכנסת בכל זאת?
"יום אחד נסעתי לאחד הילדים לברכת ראש חודש כסלו. התפילה מתחילה במילים 'יהי רצון מלפניך' ואני שאלתי את עצמי מאיפה בא הרצון ולמה אני לא רוצה כלום. הייתי בדיכאון וגם ידעתי את זה, אבל זה שאת יודעת שאת במצב לא טוב זה לא עוזר, את צריכה למצוא דרך לצאת ממנו. שאלתי את הילדים שלי - מהגדול ועד הקטן - איך עושים לרצות, ואז בני הצעיר יהודה אמר לי: 'אם את שואלת איך עושים לרצות, סימן שאת כבר רוצה', ופתאום נדלקתי ואמרתי: 'יהיה רצון'.
אחר כך הלכתי לפרוק את הארגזים, והסכמתי לצאת לדייט עם מי שהוא היום בעלי. נסעתי אליו לירושלים וגם אז לא חשבתי שיכול לצאת מזה משהו. בסוף התחתנו בבית שבניתי, על הדשא הסינתטי".
איך הילדים הגיבו?
"הם דרשו את זה כל הזמן, זה היה חלק מהרצון שלהם לראות את אמם משקמת את חייה".
איך את מסבירה את זה שגם בעלך השני, כמו בעלך הקודם, עוסק במילים לפרנסתו?
"השפה היא מפתח, מילים יפות זה כמו בגד יפה, ואני כנראה צריכה מישהו שיודע להתלבש. לא הייתי יכולה להתאהב במישהו שלא יודע שצומת זה זכר".
__________________________________________________________________
עוד באנשים:
- בני משפחתו של אהוד מנור ז"ל בוחרים תמונות מהאלבום הפרטי
