לעתים, כשהיא מופיעה על הבמה ורואה את ים הראשים הצופה בה מהאולם, מבזיקה מחשבה במוחה של שרה אגמון: "ומה אם אמא שלי תהיה פה ותזהה אותי?". אבל התהייה הזו חולפת מיד, "כי גם אם זה יקרה, אני די חזקה היום כדי להתמודד", היא אומרת עשרים שנה אחרי שהחליטה "להתגרש" מאמה הביולוגית ולנתק ביניהן כל קשר.
סיפור חייה המפותל מהווה מצע פורה ליצירתה הרבגונית של שרה אגמון (34), שחקנית, יוצרת, במאית ובעלת תיאטרון הילדים וחברת ההפקות "יופי של טופי". ההצגות שהיא כותבת ומעלה עוסקות בקשיים, בפחדים ובבעיות שבהם נתקלים ילדים, בין אם יש בהם "חריגות" כלשהי ובין אם הם "רגילים". בכולן השורה התחתונה מבהירה לצופים שלכל אחד מהם ניתנת בחייו האופציה לבחור, ולא חשוב מה הייתה נקודת ההתחלה שלו.
"יש לנו בחירה מי נהיה ולאן נגיע. עם הסיפור שלי יכולתי להיות אדם שלא לוקח אחריות על עצמו, ואני בחרתי לנתב את הקושי ליצירה, לנטילת אחריות מוחלטת כדי להפוך למשהו", היא אומרת כשאנחנו נפגשות בדירתה, אותה היא חולקת עם צמד חתולים מפונקים ומטופחים, אוסקר ושייקה. "אלה חתולי רחוב", היא מבהירה לי מיד, "אצלי יש רק חתולים אסופים שאני מצילה ונותנת להם בית. מי כמוני מבינה את הצורך הזה".
"הם לא רוצים אותך יותר"
נקודת ההתחלה שלה לא הבטיחה רבות. "נולדתי לאישה שלא יכלה לגדל אותי. האבא לא היה בתמונה", היא מקצרת בתיאור הרקע. "כשהייתי בת שנתיים, מוסדות הרווחה החליטו להעביר אותי למשפחה אומנת, שהם בעצם ההורים שלי עד היום. בשבילי, אמא ואבא זה לא קשר דם, אלא אהבה, נתינה, חיבוק, ערכים, חינוך ותמיכה, וזה מה שקיבלתי מהוריי לכל אורך הדרך".
מהו הזיכרון הראשון שלך?
"אין לי בכלל זיכרון מהילדות המוקדמת, לא רגשי ולא אחר. אבל אני כן זוכרת דברים ספציפיים: מאז שהעבירו אותי לאומנה, האמא הביולוגית הייתה מגיעה לבקר אותי אחת לחודש, כל פעם לשלוש שעות וזאת על פי החוק.
"אני לא יודעת מה עבר בראש לאנשים ממוסדות הרווחה כשהם העבירו אותי את הסיוט המתמשך הזה. היינו אוספים אותה בתחנה, ובנסיעה הביתה עברנו במקומות שבהם חברים שלי היו יכולים להימצא, ואני הייתי מחפשת תירוץ להתכופף כדי שאף אחד לא יראה אותי ולא ישאל 'מי הייתה האישה שישבה איתך ועם אמא שלך באוטו?'.
"כשהיינו מגיעים הביתה, אמא הייתה משאירה אותנו לבד ואנחנו בחרנו איפה לשבת. גדלתי בבית מדהים, עם חצר ענקית ו־32 עצי פרי, ממש טוסקנה. מגיל ארבע רקדתי בלט, וכשהיינו יחד, עשיתי לה הופעות. כשהייתי בבית הספר הייתי מעבירה לה שיעורים ממה שלמדתי, וכך היו עוברות שלוש השעות של הביקור".
בגיל שש, אחרי ארבע שנים שבמהלכן התנהלו הפגישות בינה ובין אמה הביולוגית לכאורה על מי מנוחות, חלה תפנית דרמטית.
"היא ביקשה שאבוא לפגישה אחת, ליום שלם, אצלה בבית. אמא שאלה אותי אם אני רוצה. מגיל מוקדם הייתי מעורבת בכל החלטה לגביי. בכל פעם לפני הפגישה החודשית היו לי ולאמא שיחות איך אני מרגישה עם זה, ובפעמים שלא רציתי היא הסבירה לי שזו אמי הביולוגית ושאני חייבת לראות אותה.
"באותה פעם אמא הביאה אותי אליה ונסעה אחרי שקבענו נקודת מפגש לסוף היום. בהתחלה בילינו נחמד. הביולוגית קנתה לי בגדים ולא הפסיקה לפנק אותי, אבל כשהיינו אמורות לחזור לנקודת המפגש עם הוריי, היא לקחה אותי לבית שבו היה בחור אחד. שאלתי אותה מה עם ההורים, והיא ענתה: 'הם לא רוצים אותך יותר. הם לא יבואו'.
"בתוך תוכי לא האמנתי לה, ידעתי שאני רצויה, אבל נשארנו לישון שם. במהלך הלילה דפק בדלת שוטר. היא ביקשה ממני לעשות את עצמי ישנה ואני עשיתי כך. השוטר הלך כשהבין שבעצם אני בתה, אבל לפנות בוקר אמא שלי הגיעה ופרצה את הדלת. קפצתי עליה בשמחה. השארתי עם הביולוגית את כל המתנות והבגדים החדשים, ויצאתי משם כרוכה על אמא שלי אל אבא שחיכה באוטו".
איך הם מצאו אותך?
"כאשר הוריי הגיעו לנקודת המפגש ולא מצאו אותנו, הם פנו למשטרה. אני לא יודעת איך גילו את הכתובת שבה היינו, אבל כשנפגשנו הם חזרו ואמרו לי שהם ההורים שלי ושלעולם לא יעזבו אותי.
"האירוע הזה היה בעצם נקודת מפנה מבחינה משפטית. עד אז האמא הביולוגית הייתה אפוטרופוס ראשון שלי והוריי היו השניים. אחרי כן הם ביקשו להפוך את זה, כי הם נתקלו בבעיה אצל השוטרים. הם אמרו להם: 'מה אתם רוצים? על פי החוק, היא אצל אמא שלה'.
"לא הייתי מעורבת בכל המאבק המשפטי, אבל הסדר התהפך. עדיין המשכתי לראות אותה בכל חודש, אבל מאותו רגע אמא שלי לא עזבה אותנו לבד".
איך הרגשת כשהיית עם אמך הביולוגית?
"זה מורכב. כשאני מנתחת את הדברים היום, אני מבינה שבאותן שנים אהבתי את שתיהן. רציתי להיות בסדר עם שתי האמהות שלי. אבל התובנה הזאת הגיעה אחרי שנאה גדולה אל האם הביולוגית. שנים האשמתי אותה בדברים שהיא גרמה לי לעבור. רק בבגרותי הבנתי שגם היא הייתה קורבן של המצב והחיים. היא אישה תמימה שילדה ילדה, רצתה לגדל אותה, ולא הבינה, בגלל אי יכולתה להבין בעצם מה המשמעות להיות אמא, שאם אשאר אצלה, זה אומר שאולי אגדל להיות כמוה".
איך קראת לה?
"קראתי לה 'אמא'. מצד שני, גם כל הזמן חשבתי אם לקרוא להוריי 'אבא' ו'אמא' בנוכחותה. לא רציתי לפגוע בה. היא גם כל הזמן חזרה ואמרה לי: 'אני האמא שלך'. הסיטואציה הזו, שלכאורה אני צריכה לבחור ביניהן וההתעסקות בצורך להיות בסדר לשתיהן, זה לא משהו שילד צריך לעבור אותו.
"מעבר לכל אלה, מדי פעם היו מגיעים עובדים סוציאליים אלינו הביתה ובוחנים את המצב שלי בתוך הבית. אני מבינה שהם חייבים לעשות זאת, אבל הדבר מאוד הקשה עליי. צריך להבין את המצב האבסורדי שהייתי בו: כל השנים חייתי עם הוריי, שאני קוראת להם אמא ואבא, ויש לנו ארוחות משפחתיות וחיים נורמליים, ובקן המשפחתי אני מרגישה ביטחון, אבל כל מה שהיה מסביב הזכיר לי שזה לא כל כך בטוח כמו שאני מרגישה ושבעצם זה יכול להיגמר בכל רגע".
אז איזו מין ילדה היית?
"ילדה שחיה בעצם חיים כפולים. מחד, הייתי ילדה רגילה, מקובלת, רוקדת בלט, חברה בלהקת ריקוד ובצופים, לומדת בחוג חליליות וגיטרה וחיה חיי חברה מלאים עם המון חברים, אבל פעם בחודש היא הייתה מגיעה. זה יצר אצלי קרע נפשי, ואני כל כך רציתי להיות ילדה רגילה".
כל אחד יכול לבחור
בגיל 14 לקחה החלטה על חייה.
"אני לא יודעת מאיפה שאבתי אומץ, אבל החלטתי חד משמעית להיות ילדה רגילה, וילד רגיל לא צריך לבחור בכל יום ובכל רגע מי הם הוריו. ביקשתי ממנה להפסיק לבקר אותי".
מישהו ידע על החלטתך?
"התייעצתי עם אמי, והיא אמרה לי שזה חייב לבוא ממני אבל היא תתמוך בי לכל אורך הדרך. היא גם באה איתי למפגש עם הביולוגית ואנשי הרווחה. ישבתי שם ואמרתי לביולוגית: 'אם את אוהבת אותי, תעזבי אותי'".
איך היא הגיבה?
"אני לא זוכרת את הסיטואציה, אבל היא פשוט הפסיקה לבוא. נראה שסוף סוף היצר האמהי שלה פעל באמת. היא הבינה שהכי חשוב זה לתת לילד שלך את מה שהוא צריך ולא את מה שאתה צריך. הרגשתי הקלה גדולה. מאותו יום לא ראיתי אותה".
וסוף סוף היית ילדה רגילה?
"עדיין לא. בינתיים הייתה רק הקלה בנושא המפגשים החודשיים. אחרי זה החלו הליכים משפטיים שבהם נעזרנו במועצה לשלום הילד, וכשהייתי בת 17 ניתן פסק דין תקדימי, שבעצם קבע 'גירושים' ביני לבין אמי הביולוגית ואימוץ רשמי שלי על ידי הוריי. אז גם שיניתי את שמי".
מי הם הורייך?
"אבא שלי, אפרים (אפרא) אגמון, שנפטר לפני ארבע שנים מסרטן, היה איש מדהים, ממנהיגי המחתרת הציונית בהונגריה במלחמת העולם השנייה. הוא וחבריו זייפו תעודות וסייעו ליהודים לברוח. ב'שבעה' שלו הגיעו אנשים וסיפרו איך הציל את חייהם. בכל יום שואה הייתי איתו בטקסים ובהרצאות שהוא נשא בבתי ספר, וביום השואה, כשהדליק משואה ב'יד ושם', אני הגשתי לו אותה. היו לנו יחסים קרובים מאוד. כשהוא נפטר, נפער לי עוד חור בחיים.
"אמא שלי, תמר אגמון, היא צברית. היא הייתה מפקחת ארצית במשרד החינוך, נשאה בתפקידים רשמיים וכן בהתנדבות, וגם כתבה ספר על דודה, בנימין מונטר, שנהרג יחד עם טרומפלדור בתל חי. היא אישה חזקה. אני מעריצה אותה.
"הוריי נלחמו עליי, וזה מרגש אותי עד היום. כשאני התלבטתי בכל השאלות והתהיות סביב זהותי, הם עשו את כל מה שהיו יכולים כדי לתת לי ביטחון, כולל מאבק במוסדות הרווחה, שנוהגים על פי האקסיומה שלילד הכי טוב עם אמו הביולוגית, מה שבהחלט לא היה נכון במקרה שלי. הם הצילו אותי והראו לי שאני יכולה לעשות עם חיי מה שאני בוחרת".
אגב, שאלת פעם את אמך הביולוגית מי הוא אביך?
"היא לא ידעה לענות, וגם אם כן אמרה לי, אני לא יודעת מה בדיוק נכון".
חברייך ידעו מה את עוברת?
"עד לפני שנתיים־שלוש לא דיברתי על הסיפור שלי עם אף אחד. לא חברים, לא שחקנים, לא בני זוג. עברתי תהליך ארוך מאוד כדי להתגבר על הבושה ולהבין סוף סוף שזו לא אשמתי. שנים עיבדתי את הסיפור שלי עם פסיכולוגית שעזרה לי מאוד, אבל מה שנתן לי צעד ממשי קדימה היה טיפול בשיטת NLP – דמיון מודרך שמשנה חשיבה. גם המשחק עזר לי מאוד להשתחרר. זה האושר הגדול שלי".
תעודת הזהות עם השם החדש שבחרה לה אפשרו לשרה להשתחרר מהעול שנשאה במשך 17 שנים. "זה היה עניין רשמי לכאורה, אבל הייתה לו משמעות רבה לגבי הביטחון הקיומי שלי".
בסיום התיכון התגייסה ושירתה כמש"קית ת"ש. "הצורך לעזור, לראות את מי שצריך חיזוקים, היה בי תמיד", היא מסבירה. אחרי הטיול הגדול שלאחר השחרור פנתה לממש את התשוקה למשחק.
"תמיד הייתי על הבמה: בטקסי סיום בבית הספר, בחוגי תיאטרון, בלהקה שאיתה הופעתי ברחבי הארץ. שם יש לנפש שלי מקום להיכנס, להבין, לחוות קונפליקטים שהדמויות חיות בתוכם. קונפליקטים זה משהו שאני מבינה מאוד".
שלוש שנים למדה בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ', וכשסיימה, החלה לפלס את דרכה בעולם המשחק. במקביל החלה לכתוב לעצמה הצגות.
בהמשך, הקימה את חברת ההפקה "יופי של טופי", על שם אחת ההצגות הפופולריות שלה. במסגרתה, היא מעלה הצגות שהיא כותבת, מביימת ומפיקה. אחת מהן, "החדרים שבלב", מספרת על ילדת אומנה המחפשת את המפתח לאומץ, כדי לספר לאמה המאמצת על עלבונות שהיא סופגת בשל היותה שונה, וגם עוסקת במושג אמא ובשאלה מיהי אמא.
בימים אלה היא כותבת הצגה על "האיברים הפרטיים שלנו" לגילאי 8–4, נושא שלהורים קשה לגעת בו אבל הוא קיים.
"צפייה בהצגה יכולה ליצור שיח בנושא הזה בין הורים וילדים. ככלל, כל ההצגות שלי עוסקות באיזשהו קושי, וגם כשאני מעבדת אגדה קיימת, אני מוציאה לאור את ההתמודדות שיש בה".
בנוסף, היא מספרת, היא בונה עולם תוכן למתחמי יצירה ואירועים, על פי נושאים. "כל אחד יכול לבנות את האירוע שלו על פי צרכיו, ואני יוצקת לו את התוכן. עכשיו, לדוגמה, הוזמן אצלי אירוע שלם לכבוד יום הולדת של עיר מסוימת, ואנחנו נקיים אותו בגני ילדים ברחבי העיר".
כבעלת חברת הפקות יש לה 22 שחקנים, שמקבלים תשלום בעבור כל הצגה שבה הם משתתפים, "ואין דבר מספק יותר מזה שאני מייצרת עבודה לשחקנים, שבסוף החודש אומרים לי תודה", היא מחייכת.
בשלוש השנים האחרונות, מאז מותו של אביה, היא עוסקת בכתיבת תסריט על סיפור חייה.
"המטרה העיקרית היא להסביר שלא משנה איזה מסלול עבר ילד אומנה ובכמה בתים הוא היה - המשקעים שנשארים בו כאדם בוגר זהים תמיד: אי יכולת לסמוך, חוסר ביטחון בדברים בסיסיים כמו זוגיות ומשפחה, צורך להישען מול תחושה שאין על מי להישען, כמו גם יצר הישרדות שהוא עמוד השדרה של ילד כזה שהפך לבוגר. בעצם, הצורך שלי להוציא את הסיפור החוצה נובע מהרצון שכל מי שעבר קושי כמו אומנה, אימוץ, גירושי הורים או כל דבר אחר, יבין שהוא יכול לבחור ולא משנה איזה מסלול חיים עבר".
את חושבת על אמך הביולוגית?
"לפעמים. כשאני כותבת את הסצנות שלה".
ראית אותה אחרי ש"התגרשתן"?
"לא. אני גם לא יודעת מה איתה. בסרט שלי אני הולכת לשחק אותה, לקחת דווקא את הצד שתמיד פחדתי ממנו. אני רוצה להיכנס לדמות שלה. לאו דווקא כדי להבין אותה אלא יותר בשבילי. דרך המשחק אני רוצה לשחרר אותה ממני".
___________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- אלמנת הצוער שנספה באסון הכרמל, מצאה אהבה חדשה
