"כשהייתי בת ארבעים נפטרה אמי. הייתי קשורה אליה מאוד, ולאחר מותה נותרתי לבד. לא הייתה לי זוגיות, אבל חלמתי להיות אם בעצמי. יום אחד סיפרו לי על זוג חברים שאימצו ילד. באותו רגע החלטתי שזה מה שאעשה. התקשרתי לשירות למען הילד, ואחרי חודשים של ביורוקרטיה, ראיונות, ביקורים, קיבלתי בוקר אחד טלפון, בדרכי לעבודה. אמרו לי שיש ילדה בת תשע וחצי שמתאימה לי ושאבוא מיד לראות תמונות שלה כי צריך להחליט מהר.
"תוך שעה כבר הייתי במשרדים ביפו. אורנה, העובדת הסוציאלית שמלווה אותי מאז ועד היום, הראתה לי תמונות של ילדה מבוגרת יותר ממה שחשבתי, אבל עם פנים של בובה מתוקה ועיניים גדולות ועצובות מאוד. לקחתי את התמונות איתי, ובערב התקשרתי ואמרתי שאני רוצה אותה.
"מהרגע הראשון שראיתי אותה, התאהבתי בה. כבר בפגישה הראשונה שלנו היא ניגשה אליי, נתנה לי יד ושאלה אם יש לי בעל. כשאמרתי לה שלא, היא נשמה לרווחה.
"הסיפור שלה היה עצוב. היא נולדה וגדלה בחדרה. אביה היה אלכוהוליסט ובבית היו אלימות והתעללות. בגיל שש הוצאו היא ואחיה הקטן לאומנה ואחרי כן לאימוץ אצל משפחה, שם החליפו את שמה מתקווה למיטל. אבל מיטל התקשתה להשתלב, ועל אף שאסור להפריד בין אחים, השירות למען הילד השאיר את הילד אצל המשפחה והחזיר את מיטל לבית הילדים. הפרידה הייתה קשה עליה והיא לא הפסיקה לדבר על אחיה.
"בפגישה הבאה שלנו, שנערכה בקניון מלחה בירושלים, ישבתי איתה בבית קפה, יחד עם אחותי, והיא הסתכלה עלינו בעיניה הגדולות וסיפרה את סיפור חייה הקשה מנשוא. היא דיברה על התעללות והזנחה, וסיפרה איך הייתה מסתובבת ברחובות עם אחיה התינוק ומתחננת שיתנו לו חלב כדי שלא ימות. הקשבנו לה והלב נשבר.
"באוגוסט אותה שנה לקחתי אותה אליי הביתה, לתמיד. מיטל בכתה כל הדרך. כאב לה על הילדים שנשארו מאחור בבית הילדים. ניסיתי לנחם אותה ככל יכולתי. נהג המונית ששמע אותה בוכה ומדברת עם הילדים בטלפון, בכה בעצמו. מאז, בכל שנה באותו תאריך, היא הייתה מחבקת אותי ואומרת שהיום אנחנו יוצאות לחגוג.
"שמחתי כל כך להיות אמא שלה. היא הייתה כל העולם שלי. חגגתי לה בת מצווה מדהימה וכל המשפחה שלי אימצה אותה לחיקה. כשהיו עוצרים אותנו ברחוב ושואלים מי זו, הייתי מספרת בגאווה שאימצתי אותה. במקור, היא בוכרית, אבל כשמישהי שאלה אותה פעם אם היא בוכרית, היא ענתה שלא, שהיא טריפוליטאית כמו אמא שלה. הייתה בה נתינה עצומה, והיא עזרה למי שרק יכלה. למרות סיפור חייה העצוב היא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים ואהובה על כולם.
"בכל פעם שמישהו הכאיב לה, והילדים בבית הספר עשו לה חיים קשים, הייתי יוצאת להגנתה. ניסינו ליצור קשר עם אחיה, אבל משפחתו החדשה סירבה. לבסוף, בצו בית משפט, הצלחתי להפגיש את שניהם כשמיטל הייתה כבת 11 הם שיחקו קצת יחד, והיא נתנה לו מתנה שהכינה למענו, אבל אחר כך חזרה הביתה כואבת מאוד כי שוב נפרדה ממנו. מיטל כתבה לו הרבה מכתבים, אבל מעולם לא קיבלה תשובה. אני חוששת שהם מעולם לא נמסרו לו. שלחנו לו גם הזמנה לבת המצווה שלה, אבל הוא ובני משפחתו לא הגיעו. הכאב הזה ליווה את מיטל כל חייה.
"כשמיטל הייתה בתיכון, בדיוק בגיל של המרדנות, היא הכירה בחור מפוקפק שנכנס ויצא מבתי כלא וחיזר אחריה ללא הפסקה. ידעתי שהוא לא טוב בשבילה, אבל היא לא הייתה מוכנה להקשיב. הקשר ביניהם נמשך נגד רצוני, ומיטל הפסיקה ללמוד, סירבה להתגייס, התנתקה מכל החברות שלה ורק רצתה להיות איתו. יום אחד היא ברחה איתו. היא נכנסה להיריון ובגיל 18 וחצי ילדה את בנה. מאוחר יותר, כשהייתה בהיריון עם בתה, היא חזרה לגור איתי בגלל האלימות שלו. היא סבלה מדיכאון ואני טיפלתי בילדים. לא פעם היא אמרה לי: 'הילדים האלו הם שלך, את תהיי אמא שלהם'.
"במוצאי שבת 17 בנובמבר 2013 היא נפרדה ממני ונסעה לאילת עם חברה ועוד כמה ידידים, לנוח ולהתאוורר קצת. מצב רוחה היה לא טוב. בבוקר ראיתי בטלוויזיה שבשתים בלילה הייתה תאונת דרכים קשה בכביש הערבה ושאישה נהרגה ושלושה נפצעו קשה. לא חשבתי לרגע שזו מיטל. הבאתי את שני הילדים לגן, כרגיל, והתחלתי לחזור ברגל. פתאום אחותי צלצלה וביקשה שאגיע הביתה. עמדתי ברמזור, והרגשתי את הלב שלי יוצא מהחזה. כשהגעתי הביתה, קיבלתי את הבשורה המרה. מיטל שלי נהרגה.
"מאז האסון אני מגדלת לבד את ילדיה. ביקשתי מראש העיר שיקרא על שמה את הגינה ליד הבית, שמיטל שלי כה אהבה מאז שהייתה ילדה, ועדיין לא קיבלתי תשובה".
השורה התחתונה:
"אני פונה מכאן לאחיה של מיטל (השם שמור אצלי): מיטל התגעגעה אליך כל חייה! אולי לא מסרו לך את המכתבים שהיא שלחה, ואולי בכלל לא ידעת. בכל מקרה, אני מבקשת שתכיר את האחיינים הקטנים והמקסימים שלך. הם קשר הדם היחיד שנשאר מאחותך".
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
____________________________________________________________________________________________________________________________________
