"כל חיי סבבו סביב הכדורגל. הוא היה במקום הראשון - לפני החברים, לפני המשפחה, לפני הכל. שיחקתי בנבחרת הנוער של מכבי נתניה, שלב אחד לפני הבוגרים, ובדיוק בתקופה הקריטית הזו הגיע זמן הגיוס שלי.

"קיבלתי פרופיל 64 בגלל שני ניתוחים בברך עקב פציעות, וקיוויתי שהצבא יתחשב בכך שאני מתכנן קריירה בכדורגל ויאפשר לי להתאמן ולהיות קרוב לבית. במקום זה מצאתי את עצמי בבסיס מרוחק בצפון, משרת בתפקידים שלא התחברתי אליהם. בשביל כדורגלן שרגיל לשחק ולהתאמן באופן קבוע, הפסקה של אימונים היא משבר גדול.

"תמיד הייתי ילד טוב, מעולם לא מרדתי, אבל הצבא השפיע עליי לרעה. הייתי חייל עצוב ומתוסכל. כבר בטירונות התחלתי לאבד משקל. לא עשיתי זאת במודע, פשוט איבדתי את התיאבון. לפעמים, כשהייתי מגיע הביתה ואמי הייתה שואלת אם אכלתי, הייתי נזכר שלא אכלתי כלום במשך כל היום.

"הכדורגל הלך והתרחק ממני. אפשר להשוות את ההרגשה הזו לפסנתרן קונצרטים שקטעו לו יד. מרוב עצב הפסקתי לאכול כמעט לגמרי, והדבר ניכר עליי. ביקשתי לראות קב"ן, והוא שלח אותי באמבולנס לפסיכולוג בתל השומר. שם נתנו לי גימ"לים ושלחו אותי בחזרה לוועדות רפואיות. ככה התחיל זיגזג בין ועדות שונות לבין הבסיס. רזיתי יותר ויותר, ולבסוף, כשראו שאיבדתי משקל רב, אפשרו לי לחזור כל יום הביתה.

"הבנתי שההרעבה העצמית היא דרך לצאת החוצה מהצבא ולהגשים את חלום הכדורגל, ותוך שלושה חודשים הורדתי 15 קילו. התמכרתי לספורט ולרעב. בתחילה זה היה קשה מאוד, אבל עם הזמן כל דבר קטן מילא אותי. לפעמים אפילו רק קפה. בכלל, בשלב מסוים, כשאתה מתרגל לחיות על אפס אוכל, אתה חי באופוריה, כמו בזמן צום. התחלתי לעשות עם עצמי תחרויות, כמה זמן אני יכול להחזיק מעמד בלי לאכול. זו הייתה שליטה עצמית במיטבה.

"כל הזמן הזה לא הבנתי שאני מידרדר. חשבתי שאני בסדר. אין לי מושג מאיפה היו לי עדיין אנרגיות להגיע לאימונים. אנשים מסביב וכמובן המשפחה התחילו לדאוג ולהעיר, היו חיכוכים, אבל אני הייתי עקשן. באירועים משפחתיים הייתי יושב בצד ולא נוגע בכלום. כל האווירה בבית השתנתה. להגיד לאנורקט לקום ולאכול זה כמו להגיד לנכה לקום וללכת מהכסא שלו. אין מצב. מה שהתחיל בצבא בקטן השתלט לגמרי על החיים שלי.

"אחרי כמה חודשים הועברתי לבסיס אחר, ליד חיפה, וביליתי שעות ברכבות ובאוטובוסים כשאני חי רק על תה וקפה. הכל סבב סביב האוכל, מה אני מכניס לפה וכמה. לא עזרו איומים, לא עזרו בקשות, לא עזרו תחנונים. פשוט לא יכולתי להפסיק. אדישות וחוסר אכפתיות השתלטו עליי. לא יכולתי לנהל קשרים, בנות לא עניינו אותי, חברים היו מתקשרים ולא עניתי כי לא רציתי לצאת לאכול איתם. התחלתי אפילו לפספס אימונים. חישבתי קלוריות באובססיביות, נשקלתי לפני האוכל, אחרי האוכל, לפני שתיית מים, אחרי המים, לפני מקלחת, אחרי מקלחת. מלחמה מתישה בתוך עצמי, בלי מנוחה. זה השפיע גם על הכדורגל. הייתי מגיע אימון כן אימון לא.

"ערב אחד, בסיום האימון, נותרתי לבד על המגרש. השחקנים האחרים רצו ונעלמו בחדרי המלתחות, הזרקורים הגדולים האירו את הדשא באור חזק ומיוחד, ואני נעצרתי פתאום. הפסקתי לכדרר והסתכלתי סביבי. פתאום זה הכה בי בחוזקה. שאלתי את עצמי: מה אני עושה פה בכלל? בשביל מה כל זה? אני, שהכדורגל היה חלום חיי, שהרעבתי את עצמי למענו והבאתי על עצמי אנורקסיה, הרגשתי לפתע ששום דבר כבר לא משנה לי. כל המלחמה הזו שעשיתי – בשביל מה היא הייתה?

"באותו ערב הבנתי שמשהו לא בסדר בחיים שלי, שכנראה הלכתי רחוק מדי והדרך חזרה תהיה קשה מנשוא. כן, באותו ערב ויתרתי על חלום הכדורגל שלי. שחררתי אותו.

"אחרי שהורידו לי פרופיל ל-45 הגעתי לטיפול במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. שם למדתי הכל על הנושא, הפכתי ממש למומחה. עם הזמן התחלתי לעלות קצת במשקל, חזרתי לשחק כדורגל בהפועל רמת גן, ולאט לאט התחלתי לחזור לתזונה נורמלית ועליתי במשקל. הייתה לי חברה, עבדתי במסעדה של אבי, התחלתי להתאמן בחדר כושר ובמקביל עשיתי פסיכומטרי והגשתי בקשות ללימודי רפואה.

"היום אני סטודנט שנה חמישית באוניברסיטת פאביה באיטליה. בפעם הראשונה שראיתי לב של תינוק פועם, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה להיות כירורג לב ילדים, כי אני יודע להתמודד עם קשיים רגשיים של ילדים חולים".

השורה התחתונה:

"אנשים חושבים שאי אפשר להבריא מהפרעת אכילה. אני ההוכחה לכך שהמיתוס הזה לא נכון. ההבראה מצריכה עבודה קשה, סבלנות וזמן, זה לקח לי שלוש שנים, אבל זה אפשרי".

________________________________________________________________________________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

____________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: