בגיל שלושים עבדתי בחברת 'אורנג' כמנהלת תיקי לקוחות. סגרתי עסקה ענקית שהייתה פריצת דרך בשוק הסלולרי ועבדתי מסביב לשעון בלחץ מטורף. רציתי להוכיח לכולם שגם מי שהייתה ילדה דיסלקטית, שמנהל בית הספר אמר שלא ייצא ממנה כלום, יכולה לסגור עסקה בסדר גודל כזה. לא עניין אותי שום דבר מלבד העבודה. הייתי רצינית ומקצועית והכי חשוב היה לי מה יגידו עליי ושכולם יידעו שאני מצליחה.

"ואז, בשיא ההצלחה, הרגשתי שמיציתי. הוכחתי לעצמי שאני יכולה, והחלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו אחר. התפטרתי, אבל עדיין המשכתי לעבוד.

"באותו סוף שבוע הרגשתי רע מאוד. היו לי דפיקות לב חזקות ולא יכולתי לנשום. אבל גם בבית החולים הייתי מחוברת לטלפון. עבדתי, כל הזמן עבדתי.

"יצאתי מהאשפוז עם הוראה מפורשת לנוח. באותו ערב נסעתי לדודתי לארוחת ליל שבת, וכשהגעתי לאוטו ראיתי שיש לי פנצ'ר. תיקנתי אותו בחומר מיוחד שנועד להחזיקו באופן זמני, והחלטתי לעבור בפנצ'רייה ביום ראשון בבוקר, בדרך לעבודה.

"ב־11 בספטמבר 2005 יום ראשון, פניתי ל'מזלג' בירידה לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ונתקעתי בפקק ברמזור. סובבתי את התחנה ברדיו כדי לשמוע שיר שאהבתי, ופתאום חטפתי מכה חזקה מאחור. הלסתות ממש ננעלו לי והבנתי שמישהו נכנס בי. הייתי מבולבלת מאוד, המשכתי לעבודה ואחר כך לחדר מיון, שם נודע לי שהלסת זזה מהמקום ויש לי שבר בעצם החזה, שתי פריצות דיסק בחוליות העליונות ולחץ גולגולתי חזק. אחרי יומיים התחלתי להקיא, הייתה לי תחושת נימול בפנים ובראש ולא יכולתי לפתוח את הפה. חודש וחצי שכבתי בבית.

"כאבי הראש לא פסקו, אבל קמתי ויצאתי לעבודה החדשה - הפעם בחברת דלק גדולה. מדי פעם הלכתי לבית החולים, שם המליצו לי הרופאים לצאת ממעגל העבודה הלוחץ ונתנו לי מורפיום. אחרי כדור אחד, שהרדים אותי ל־24 שעות, הבנתי שזה לא בשבילי והמשכתי את חיי עם הכאבים.

"כמה חודשים לאחר מכן, בשעת צהריים, יצאתי לפגישת עבודה באור יהודה. עמדתי לפנות ברמזור ימינה לאזור התעשייה וכבר התחלתי לצאת לצומת, כשפתאום הרגשתי שמשהו הולך לקרות. דקה אחרי כן נכנס בי רכב שנסע במהירות מאחוריי. מעוצמת החבטה הרגשתי את הצוואר שלי עף ימינה, כל הגוף שלי פרכס באופן לא רצוני ולא יכולתי לזוז. אנשים החלו להתקבץ מסביב לרכב, והנהג שפגע בי, בחור צעיר, היה בהלם מוחלט וכל הזמן ביקש סליחה.

"אספתי את עצמי ככל שיכולתי, לא מאמינה ששוב זה קרה לי. הפעם הסתכלתי למוות בעיניים, והוא השאיר אותי עם גב מרוסק. סבלתי מכאבי תופת בגב ובצוואר ולא יכולתי ליישר את הראש.

"אחרי שחזרתי הביתה המצב עוד החמיר. סבלתי מכאבי תופת וזחלתי על הרצפה רק כדי להביא לעצמי כוס מים. אמי נפטרה כשהייתי בת 18, פרט לדודה שעזרה לי קצת ואישה מופלאה בשם פנינה נדיבי שאותה פגשתי בקורס בו למדתי – התמודדתי לבד. ממש הגעתי לתחתית. לא חשבתי שיש גרוע מזה. לא יכולתי לישון רצוף, ושנה שלמה ישנתי בישיבה.

"כלפי חוץ לא הראיתי כלום. אמרתי שהכול בסדר. אנשים לא מעוניינים לשמוע משהו אחר, אבל חבר טוב שהגיע יום אחד לביקור ראה את מצבי האמיתי והתחנן שאעזוב את העבודה כשתסתיים חופשת המחלה שלי. הוא אמר שאם לא אפנים את המסר, תהיה לי עוד תאונה. לא התייחסתי לדבריו ברצינות. בדיוק קיבלתי הצעה לעבוד כסמנכ"לית פיתוח עסקי בחברה חדשה. מי חשב לוותר על רכב צמוד ומשכורת מצוינת?

"שבועיים אחרי התאונה חזרתי לעבודה והתעלפתי. חזרתי הביתה, ולמחרת בבוקר נכנסתי לרכב כדי לנסוע לבית החולים. בשעה שמונה וחצי עמדתי ברמזור אדום בשדרות בן־גוריון בתל אביב כשפניי לכיוון כיכר רבין, ואז, שוב, הרגשתי טלטלה עזה. אוטו נכנס בי מאחור – בפעם השלישית תוך שנה וחצי!

"בבית החולים גילו אצלי שבע פריצות דיסק בעמוד השדרה. הרופאים אמרו שאם הייתי נפגעת במרחק של עוד מילימטר, הייתי יושבת מעתה בכיסא גלגלים. אחד הרופאים אמר לי: 'ככה ייראו מעכשיו החיים שלך – כואבת, פגועה ומוגבלת. תוכלי ללכת, השינה תשתפר, אבל לא תוכלי לעשות ספורט ולא תהיה לך לעולם איכות חיים'. באותו רגע הבנתי שני דברים: אחד, שהיה לי מזל גדול שאני לא בכיסא גלגלים, ושתים, שזה לא חיים בשבילי וככה אני לא נשארת.

"תוך שנה וחצי שיקמתי את עצמי והיום אני בריאה בכל רמ"ח איברי. זה לא היה מעשה קסמים אלא עבודה קשה שכללה פיזיותרפיה, הליכות של שעה וחצי ביום עם דמעות בעיניים, כירופרקטיקה מיוחדת ופילאטיס מכשירים. במובן הנפשי התחלתי לחקור איך המוח האנושי עובד ונכנסתי לעולם החסידות והיהדות, שם התחברתי למשפט 'כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן' במשך התהליך הזה הגשמתי עוד חלום: כתבתי ספר והקדשתי אותו לאמי".

השורה התחתונה:

"את העשור השלישי לחיי התחלתי פצועה וכואבת. תוך שנה וחצי עברתי שלוש תאונות ורכבת החיים שלי נעצרה בחריקת בלמים. הגאולה החלה כשהבנתי שאף אחד מלבדי לא יגאל אותי וכנראה אני צריכה להקשיב למסר: לעזוב את מה שעושה לי רע וללמוד מה עושה לי טוב. היום אני עוזרת לאנשים שנמצאים בנקודות משבר בחיים לבחור ברכבת אחרת, טובה יותר, ולעלות עליה".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור:

  • כבוד עצמי: ברחה מהבית כדי להגשים את עצמה