"נולדתי וגדלתי בבאר שבע, וכבת לאב פייטן, המוזיקה תפסה חלק נכבד מחיי. אהבתי לשיר ולרקוד, ומגיל צעיר הופעתי על הבמה. בגיל 12 זכיתי במקום השני בפסטיבל שירי הילדים בבאר שבע, כתבתי טקסטים ולחנים, ורקדתי בלהקת המחול 'איילות'. הנגב חלמתי לעבור לתת אביב ולכבוש אותה בסערה. רציתי להצליח בגדול.
"הגענו לתל אביב מאוחר בלילה במוצאי שבת. ירדתי מהטרמפ ועמדתי לחצות את רחוב דיזנגוף במעבר החצייה מתחת לגשר, סמוך מאוד לכיכר, כשפתאום הגיח רכב במהירות מטורפת, נתן לי מכה בצלעות והעיף אותי באוויר. בכלל לא ראיתי אותו מגיע. נפלתי בחבטה חזקה על הכביש.
"תוך שניות התגודדו סביבי המון אנשים והייתה המולה וצעקות. לא יכולתי לנשום ולא הבנתי מה קרה לי. בתוך הסחרור הזה ראיתי פתאום פנים רוכנות מעליי ומישהו שואל 'את בסדר?', מדובר בזיק של שנייה, אבל הפנים האלו נחרטו אצלי בזיכרון. וכמו שהן באו, כך הן נעלמו."הובאתי לבית החולים באמבולנס ושם התחיל פרק קשה מאוד בחיי, שסתם את הגולל על כל התוכניות הגדולות שהיו לי. כמובן שלא יכולתי להשתתף במופע, אפילו לא יכולתי לזוז. סבלתי מכאבי תופת. חוליה מרכזית בגב נפגעה קשה ונאלצתי לשכב ביחידת הטראומה. אסור היה לי לזוז או לעשות תנועה כלשהי, אפילו לא בשכיבה.
"השיקום נמשך כשבעה חודשים, עד שיכולתי לקום. הידיד המתופף הגיע לסעוד אותי בבית החולים ועם הזמן הפכנו לזוג. המשפחה כמובן באה ותמכה בי, אבל המצב היה קשה מאוד. הייתי פשוט שבר כלי. לילות ארוכים עברו עליי בבכי. לא יכולתי לעכל את האוכל ורזיתי המון, חייתי על משככי כאבים, והייתי תלויה לחלוטין בעזרה של אחרים. איבדתי את העצמאות שלי.
"עם הזמן, כששכבתי כך בחוסר תנועה שעות ארוכות, התחילו לעלות בי סימני שאלה. מישהו הרי פגע בי, אבל מי הוא? איפה הוא? למה הוא עזב אותי שם? האם הפנים שראיתי רוכנות מעליי היו הפנים של הנהג הפוגע? הייתה לי תחושה חזקה שאכן זה היה הוא, אבל הכל היה מעורפל כל כך.
"כשהתאוששתי קצת, עברתי לגור עם בן זוגי בתל אביב, סמוך למקום שבו נפגעתי. מהר מאוד מצאתי את עצמי הולכת לשם שוב ושוב, עושה את הדרך בצעדי תינוק קטנים. הכיכר קראה לי, כאילו עלי להתמודד עם הטראומה. הייתי באה, מתיישבת ליד המזרקה ופורצת בבכי. באותם רגעים חזרו ועלו בזיכרוני הפנים של האיש ההוא. לא הפסקתי לשאול את עצמי האם הוא הנהג הפוגע ולאן נעלם. אף אחד לא הבין מה אני מחפשת שם, אבל אני לא הפסקתי לחזור לכיכר דיזנגוף.
"יום אחד בצהריים ירדתי כרגיל לכיכר והתיישבתי ליד המזרקה. מזווית העין ראיתי גבר כבן ארבעים יושב לידי. חשתי צמרמורת בכל הגוף. משהו פנימי אמר לי שאלו הם הפנים שאני זוכרת מהתאונה ושזה הנהג שפגע בי. ידעתי שזה לא הגיוני ולא ייתכן, איזה סיכוי יש לי לפגוש את הנהג שדרס אותי לפני שמונה חודשים, ולכן התקרבתי אליו. רציתי להיות בטוחה שאני לא הוזה.
"האיש התחיל לזוז באי נוחות, אבל הסתכלתי בו מקרוב וידעתי: זה הוא. שאלתי אותו אם בתאריך כזה וכזה, בשעת לילה, הוא דרס בחורה שעברה במעבר חצייה. הוא הביט בי מופתע, שאל למה אני רוצה לדעת, ואני השבתי שאני היא הבחורה שהוא פגע בה.
"האיש תפס את ראשו בשתי ידיו, המום כולו. הוא אמר שהוא מצטער כל כך, וסיפר שמאז התאונה איננו ישן. כל הזמן הוא מוצא את עצמו חוזר לכיכר כדי להבין מה קרה לו.
"הרגשתי שהוא חייב לשלם על מה שעשה. אמרתי לו שאני הולכת להזמין משטרה, והוא נשאר שם לידי, לא ברח. כשהגיעו השוטרים, הוא הודה כי אכן הוא הנהג שפגע בי. הם לקחו אותו בניידת, ואני תבעתי אותו. שלוש שנים אחרי כן קיבלתי פיצויים מחברת הביטוח. רציתי שהנהג הפוגע ישלם ויידע על כל הסבל שעברתי, לא רק אז אלא גם במשך שנים ארוכות אחרי כן. עוד לא הספקתי לעשות שום דבר בחיי, וכבר נקטעו החלומות שלי."עם הזמן טיפלתי בעצמי, חזרתי לכתוב, חזרתי למוזיקה, הופעתי עם ירדנה ארזי ועוזי פוקס וגם במופעים משלי, והוצאתי שני אלבומים".
השורה התחתונה:
"למדתי שאני צריכה להקשיב לעצמי ולאינטואיציה שלי. כולם מסביב לא הבינו למה אני חוזרת שוב ושוב למקום שהסב לי כל כך הרבה סבל, אבל אני ידעתי שאני חייבת את זה לעצמי, ואכן צדקתי".
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
_____________________________________________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- אגדת דשא: כך שיחקתי כדורגל עם מרדונה
