"מאז שנולדתי, סבא תמיד נשא אותי על כפיים. היינו קשורים זה לזה בעבותות של אהבה. אמי היא הבת החמישית והכי צעירה שלו, ואני בנה היחיד. לכן סבא פרש עליי את חסותו וקרא לי 'בני' למרות שאני הנכד שלו. הרגשתי תמיד שאני גורם לו אושר גדול וכמובן שאהבתי אותו בכל לבי.
"ב-1 באפריל 2006 נסענו כרגיל לשדה. עבדנו כל הבוקר, ובסביבות 12 בצהריים, כשישבנו לאכול, סבא אמר שהוא לא מרגיש טוב. הצעתי שנחזור הביתה ונמשיך לעבוד למחרת, אבל סבא סירב. הוא ביקש שנסיים לנכש את העשבים. סבא עבד עם חרמש גדול, שיש לו מנוע קטן, ואני הלכתי לצד השני והתחלתי לערום עשבים לערימות גדולות.
"תוך כדי עבודה שמעתי פתאום צעקות רמות. רצתי אל סבא בבהלה ומצאתי אותו שוכב על האדמה, החרמש זרוק לצדו והרגל שלו קטועה, ממש תלויה על בלימה. הוא דימם מאוד, כמויות דם עצומות ניגרו מהרגל. התברר שנפגע מהחרמש.
"זה היה מפחיד מאוד. לא ידעתי מה לעשות. הכל מסביב היה מלא דם, וסבא נאנק מכאבים. הורדתי לו את הנעל מהרגל הקטועה, ועם הגרב עשיתי חוסם עורקים כמו שראיתי בסרטי פעולה בטלוויזיה. אחר כך התקשרתי למד"א וביקשתי שישלחו דחוף אמבולנס. סיפרתי להם מה קרה ואיפה אנחנו נמצאים, אבל הם רק שמעו אותי וצעקו: 'ילד, סתום את הפה ושב בשקט' ומיד ניתקו. כנראה שילדים התקשרו ועבדו עליהם כל אותו יום בגלל האחד באפריל.
"התקשרתי שוב ואמרתי להם שאני לא צוחק, אני בשדה בג'לאמה ומבקש שיגיעו כי סבא שלי פצוע קשה, אבל הם שוב ניתקו לי את השיחה.
"בינתיים סבא כבר התחיל לאבד את ההכרה, ואני הערתי אותו בכוח, לא נתתי לו להירדם. כשהתקשרתי למד"א בפעם השלישית, סבא הבין שהם לא מאמינים לי ובכוחותיו האחרונים ביקש שאתן לו את הטלפון. אחרי שהוא דיבר איתם הם כבר האמינו והודיעו שהם יוצאים לדרך. אחרי זה התקשרתי לאמא והתקשרתי לדודים, אבל דווקא אז אף אחד מהם לא היה זמין, כאילו להכעיס.
"לא פשוט למצוא אנשים באמצע שטח חקלאי ענקי. אין נפש חיה בסביבה, שלא לדבר על בתים או על מקום יישוב. הערתי שוב את סבא, פן יאבד את ההכרה, והתחלתי לרוץ לכיוון הכביש. הבנתי שהחובשים באמבולנס לעולם לא יידעו איך להגיע אלינו ורציתי לסמן להם איפה אנחנו נמצאים. רצתי משהו כמו חצי קילומטר, כולי ספוג בדם, וכשראיתי שהאמבולנס עדיין לא הגיע חזרתי אל סבא שלי, ששכב שם בשדה.
"רצתי ככה לפחות חמש פעמים, מסבא אל הכביש, דרך כל השדות, ומהכביש אל סבא, שוב דרך כל השדות. אני לא יודע מאיפה היה לי כוח לרוץ ככה בחום הזה, אבל מפעם לפעם ראיתי שסבא נחלש יותר ויותר. לא ידעתי אם עדיין אמצא אותו בחיים כשאחזור.
"זה היה סיוט. בכל פעם מצאתי אותו חסר הכרה, הערתי אותו מחדש, ואז רצתי שוב לכיוון הכביש. הייתי לבד לגמרי, לא היה ממי לבקש עזרה, ובזמן שרצתי את כל הדרך הארוכה הזו הרגשתי שהחיים של סבא תלויים רק בי.
"ארבעים דקות לקח לאמבולנס למצוא אותנו, וכשסוף סוף ראיתי את הפרמדיקים נופפתי להם, כולי ספוג דם, והם מיד עשו סיבוב באמצע הכביש ונכנסו לשדה. כשהגענו לסבא מצאנו אותו במצב גרוע מאוד. הוא איבד הרבה דם ונזקק לפחות לחמישה עירויים. אחרי כן הפרמדיקים חיבקו אותי ואמרו לי שהם לא מבינים איך היה לי אומץ כל כך רב, אפילו דמעה לא הזלתי במשך כל הזמן הזה. רק בלילה, כשחזרתי עם אמא מבית החולים, התפרקתי.
"סבא היה מאושפז שלושה ימים בטיפול נמרץ. הרופאים ייצבו את מצבו, אבל לא הצליחו להציל את הרגל וקטעו אותה. אחרי שלושה ימים, כשסבא פקח סוף סוף את העיניים, הוא סימן לדוד שלי שהוא רוצה להגיד לו משהו אבל לא הצליח לדבר. הדוד נתן לו נייר ועט, וסבא רשם: 'דניאל הציל את החיים שלי'". השורה התחתונה:
"עוד באותו לילה ידעתי שאני לא ילד יותר, אלא גבר. הילדות, כפי שהייתה עד אז, הסתיימה. אני גם יודע מאז שאני יכול לתפקד היטב במצבי לחץ. וסבא ואני? ממשיכים להיות החברים הכי טובים בעולם".
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- יצא לטראק בנפאל והציל אדם ממוות
