אתם בוודאי זוכרים את שמה ואת קולה בהקשר ללהיטי פופ, דיווחי תנועה וסופשבוע רגוע, אבל בשנים האחרונות נועה גראס רחוקה מאוד מכל אלה. רחוקה מהשירים, מהצחוקים, מהפקקים, ובוודאי לא רגועה: כבר שבע שנים היא גרה בקנדה, מתמודדת עם מחלה ששינתה לחלוטין את מסלול חייה, ובחודשים האחרונים מצפה לתרומת כליה.
>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן
לפני שבע שנים היא אובחנה כחולת לופוס, מחלת הזאבת, המלווה בתופעות שונות, בהן פגיעה בכליות בדרגות שונות של חומרה. במהלך השנים האלה היא תיפקדה כאדם בריא: עברה לקנדה כדי לעשות דוקטורט בנושא ההיסטוריה של סין, הכירה את בן זוגה, בני, והביאה איתו לעולם את בתה דניאלה, כיום בת ארבע. ואז, לפני כחצי שנה, נפלה עליה הבשורה המרה: הכליות שלה קרסו. כדי להמשיך לחיות, תזדקק להשתלת כליה.
גראס (36) התלבטה לא מעט אם לחשוף את סיפורה, אבל לבסוף החליטה לעשות זאת, במטרה להגיע לתורם פוטנציאלי. לדבריה, בחשיפה הזאת היא מנסה לעזור לא רק לעצמה. "יש עוד אנשים צעירים כמוני, שמחכים לתורם", היא אומרת בראיון מיוחד ל-Xnetשנערך באמצעות הסקייפ. "זו תרומה שמצילה משפחות שלמות - לא רק את החולים עצמם, אלא גם את הילדים שלהם, שיקבלו אמא או אבא לעוד 20 שנה. זו תרומה שלא פוגעת בבריאות של התורם. אני מרגישה שאני מייצגת את כל האנשים הצעירים האלה, שבאמצע החיים פתאום אומרים להם: נגמר לכם הזמן".
תרומת כליה אפשר לקבל מאדם חי או מת. בקנדה התור להשתלה מאדם מת נמשך בין שנה לשלוש שנים - פרק זמן שבו ניתן להיעזר בדיאליזות עד לקבלת התרומה. אולם סוג הדם של גראס, O, שנחשב לנדיר יותר, מצריך המתנה של שבע-שמונה שנים, מה שמקטין באופן משמעותי את סיכוייה לשרוד. לכן היא פתחה בחיפושים אחר תורם חיי שיוכל להציל את חייה.
כשחברים וקרובי משפחה שלה שמעו שהיא זקוקה לכליה, רבים מהם אמרו: "מה הבעיה? תקני אחת". על כך אומר בן זוגה, בני: "חשוב לנו להדגיש שלקנות כליה זה לא חוקי, ובשבילנו זו לא אופציה. אם יותר אנשים היו מוכנים לתרום, אפשר היה למנוע את הסחר באיברים".
סופה נוראית ביום בהיר
נקודת המפנה הראשונה הייתה לפני שבע שנים, כשלקתה במחלת הזאבת. בעקבות זאת החליטה לעזוב את גלגלצ,
שבה הייתה שדרנית, ולנסוע לעשות דוקטורט בקנדה, על אף חוסר הביטחון התעסוקתי, שאליו הצטרף החשש הבריאותי.
"המחלה הזו מורכבת, ומגיעה בהתקפים", מסבירה גראס. "כאילו שהשמיים מתקדרים פתאום באמצע יום בהיר, ומתחילה סופה נוראית. ככה זה מרגיש בתוך הגוף. ואז, לאט-לאט, השמיים מתבהרים ואפשר שוב לחיות בצורה נורמלית. באופן מאוד אירוני, כל התקופה הזו הרגשתי ממש טוב: העור והפרקים לא כאבו לי בכלל, והרגשתי כאילו הכול ממש נרגע, אבל אז גיליתי שהכליות שלי מתחילות להידרדר. בהתחלה זה היה הדרגתי, הרופא שלי אמר לי שזו רק דלקת ושייתנו לי קצת תרופות, אבל למרות כל מה שעשינו, המצב החמיר".
חלק מהסבל שעבר עליה נבע מהתרופות האלימות שקיבלה, שנועדו לעצור את ההידרדרות הבריאותית. "הגוף שלי לא הצליח לעכל את התרופות האלה, רזיתי המון, והמערכת החיסונית שלי נורא נחלשה. כשראו שאני לא מסתדרת, התחילו בשלב הבא - כימותרפיה במינון נמוך שנותנים לחולי סרטן כליות ושלפעמים עוזרת גם לחולי לופוס. בתקופה הזו סבלתי מתופעות לוואי, והכליות שלי המשיכו להידרדר. הבעיה הכי קשה שלי הייתה אנמיה שהלכה והחמירה, שזה דבר שקורה כשהכליות מפסיקות לתפקד".
גם המציאות שבחוץ לא הביאה נחמה. "בערך בתקופה שבה אני חליתי, אמא שלי התחילה להרגיש כאבים. הופיע לה סרטן מאוד אלים, ובתקופה שבה אני עברתי אשפוזים, ביולי האחרון, היא גססה. באוגוסט היא נפטרה. לא יכולתי להגיע להלוויה שלה בגלל המצב שלי. ראיתי אותה בפעם האחרונה כשהייתי בארץ לפני שנה וחצי. בחודשים האחרונים דיברנו קצת בסקייפ, אבל הרגשתי שהיא לא שם, לא איתי. היא הייתה אחת הנשים הכי חזקות שהכרתי, ותמיד במצבים קשים היא הייתה שם בשבילי, והפעם, כשהייתי מספרת לה מה קורה איתי, היא לא ידעה מה להגיד. שמעתי איך היא נחלשת.
"באיזשהו שלב הבנו שזה הסוף, ורציתי שזה לא יטריד אותה, שהיא לא תלך בתחושה של 'מה יהיה עם נועה'. כל הסיטואציה הזו הייתה מאוד אכזרית. אני לא יכולתי להיות איתה, והיא לא יכלה להיות איתי".
התמודדות נוספת של גראס הייתה מול בתה הקטנה, דניאלה. "אחד הרגעים הכי חזקים בשנתיים האחרונות היה בוקר אחד, כשהצלחתי לקום מהמיטה, התלבשתי והכנתי ארוחת בוקר לדניאלה. הלכתי לעזור לה להתלבש, אבל כשהייתי איתה על הרצפה הבנתי שאני לא יכולה לקום. אמרתי לה: 'תקראי לאבא שיעזור לאמא לקום'. זה הגיע למצב שלא יכולתי לאכול, כי זה דרש ממני יותר מדי אנרגיה. שכרנו לי כיסא גלגלים כדי שאוכל לצאת קצת. בתקופה הזו התחלתי להבין שאולי הטיפול לא יעזור. זו הייתה נקודת שפל מאוד משמעותית. אני זוכרת אותי ואת בני בבית החולים: פשוט פרצנו בבכי.
"התקופה הזו הייתה לדניאלה מאוד קשה, היא נורא דאגה לי. לא יכולתי להרים אותה, והיא הרגישה את זה. הרגליים שלי היו נפוחות מאוד, והיא הייתה באה ונעמדת לי על הרגליים כאילו כדי להסתיר את זה. היא ידעה שמשהו לא בסדר, והיא עוד לא הייתה אפילו בת שלוש. אני זוכרת שסיפרנו לה מה קורה והסברנו לה, כי ראינו שכשמסבירים לה, רמת החרדה שלה יורדת.
"בסך הכול ניסינו להקטין את חוסר הוודאות ואת החרדה שלה, והשתדלנו כמה שיותר לשמור על שגרת החיים שלה: בכל יום היא ישנה במיטה שלה, לא שלחנו אותה לישון אצל חברים, וגם אם בני צריך להישאר איתי בבית החולים – בא מישהו שהיא מכירה ושומר עליה בבית שלה".
פשוט לחיות
באוגוסט עדיין הייתה תקווה שהטיפולים הכימותרפיים יעזרו לגראס. בסוף הטיפולים נלקחה ממנה ביופסיה.
"לא שמעתי כלום מהרופא אחרי הבדיקה, והרגשתי רע. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני לא מרגישה טוב, והוא אמר: 'טוב שאת מתקשרת אליי, כי לי לא היה אומץ להתקשר אלייך. הביופסיה מראה שהכליות לא השתפרו ושיש נזק'. אז הבנתי: טוב, נגמר. צריך להכיר בעובדה שצריך להתחיל פרק חדש בחיים, שאני צריכה להתחיל דיאליזה ולחפש
כליה".
אחרי שהתחילה לקבל עירויי דם ודיאליזה, מצבה השתפר. "אחרי תקופה ארוכה שבה לא הלכתי ולא זזתי, הייתי צריכה לחזור ללמוד ללכת, להיות מסוגלת לשבת עם אנשים ולנהל שיחה של חצי שעה בלי להתעייף. אני זוכרת טיול שעשינו עם ההורים של בני, שהיה בשבילי נקודת מפנה. זו הייתה הפעם הראשונה שממש יצאתי מהבית אחרי כמה חודשים, ונסענו רחוק, לאי שנקרא ונקובר איילנד. יש שם חוף רצועת חוף יפה, עם נוף פראי ומיוער שגולש לתוך החופים. הייתי בחוץ, בטבע, והרגשתי שאני חוזרת לחיים. כל הצלחה נוספת הייתה בשבילי צעד ענק, תחושה של הישג עצום".
כרגע היא עוברת דיאליזות, טיפול שפוגע בגוף אם מבצעים אותו תקופה ארוכה. גראס מאמינה שיימצא לה תורם. אחרי שסרקה חברים ובני משפחה בחיפוש אחר התאמה, היא פונה עכשיו לתורמים זרים. היא נשמעת אופטימית, מאמינה שהאפשרות למצוא תורם בהחלט קיימת.
כשהיא נשאלת מה תעשה אחרי שתעבור השתלת כליה בהצלחה, היא עונה בצחוק: "בגלל שאני בדיאליזה כרגע, יש לי מגבלות בתזונה, ואני לא יכולה לאכול מלח כי הוא סופח נוזלים. יהיה מאוד נחמד לחזור לאכול מלפפון חמוץ. אני חולמת על זה בלילה. אני גם חולמת להיות מרצה להיסטוריה של סין, אבל האמת היא שאני ממש-ממש אסתפק פשוט בלחיות, בלי כאב ובלי קושי. שיניתי מאוד את אורח החיים שלי ממה שהיה עד לפני חצי שנה. אני הרבה פחות לחוצה על הקריירה ועל העבודה, כי דבר כזה מכניס לפרופורציות. אני מודה על כל יום שקיבלתי במתנה, על כל יום שבו לא סבלתי, שלא הייתי חולה, שהייתי פה על האדמה הזו".
>> לתרומה לנועה גראס: http://yuval212.webzai.com/KilyaLeNoa/
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- סיפורה יוצא הדופן של חוה שחר, שאיבדה שלוש אמהות
- אחרי רצח שלושת ילדיה: לילך שם-טוב מנסה חזור לחיים
