גם בפסח האחרון ישבה לילך שם טוב אל שולחן החג בלב כבד ובכאב גדול ודמיינה איך יכלו לשבת שם שלושת ילדיה, עומר, שהיה בן עשר במותו, רוני, שהייתה בת שמונה במותה, ואור, שהיה בן חמש במותו. "חגים מזכירים לי את כל מה שאין", היא אומרת בשקט קורע לב.
>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן
שלושת ילדיה נרצחו בידי אביהם, איתי בן דרור, ביולי 2010, ורק עתה היא מוכנה לשתף בדרך הארוכה שעברה מאז: מספרת על עמותת "פרחי הלילך", שבאמצעותה היא מבקשת להביא לשינוי חברתי ולמנוע הישנות מקרים דומים בעתיד, מדברת על תביעת המיליונים שהגישה לאחרונה לבית המשפט נגד שורה ארוכה של גופים, שיכלו, לטענתה, למנוע את הרצח, ומשתפת בחלומה לשוב ולהפוך לאם.
"ברגע שהחלטתי לדבוק בחיים ולהמשיך אותם, הבנתי שאני צריכה משמעות, והמשמעות היא לשוב ולהיות אמא. ואני יודעת שלא אהיה אמא טובה יותר, כי הייתי אמא טובה. אני פשוט אהיה אמא אחרת".היו לי תחושות בטן
טרגדיה שמחקה ברגע אחד את כל עולמה הייתה מהנוראות שידענו. זה קרה ב־23 ביולי 2010. בעלה לשעבר, איתי בן דרור, בילה את סוף השבוע ההוא עם ילדיו בדירה ששכר בנתניה. בליל שבת, סמוך לשעת ההשכבה שלהם, ריסק כדורי הרגעה, הכניס אותם לתוך כוסות המשקה של הילדים, ולאחר שנרדמו רצח אותם בדקירות סכין.
מכתב האישום שהוגש נגדו עלה כי תכנן את הרצח כשלושה שבועות קודם לכן, וביצע אותו בתאריך יום ההולדת של לילך כדי לנקום בה. כיום הוא מרצה שלושה מאסרי עולם.
הם היו נשואים 13 שנה. לאחר שנפרדו החל מצבו הנפשי להידרדר. הוא ניסה להתאבד כמה פעמים, אושפז וטופל בבתי חולים לחולי נפש, ואיים כי יפגע בעצמו בנוכחות הילדים."יום אחד הוא שלח אליי הודעת סמס שהוא מתכוון לפגוע בעצמו מול הילדים, שבדיוק היו אצלו", היא מספרת. "בהתחלה חשבתי שהוא סתם עושה מניפולציות כדי שארחם עליו, אבל הודעות דומות המשיכו להגיע במהלך כל אותו היום. למחרת קיבלתי ממנו הודעה שאם לא אגיע לקחת אותם, אני עלולה להצטער. הייתי מבועתת. פחדתי נורא שהוא יפגע בהם.
"הגשתי תלונה במשטרה והוצא נגדו צו הרחקה, ובמקביל פניתי לשירותי הרווחה בכפר יונה, שם התגוררתי, ושיתפתי אותם במצוקה. בכל פעם שהתעורר אצלי חשש מפניו, עירבתי את שירותי הרווחה. הם ידעו כמה אני מפחדת שהוא יפגע בי או בילדים".
האשפוזים הממושכים ומצבו הנפשי של איתי לא אפשרו מפגשים סדירים בינו ובין הילדים. בסופו של דבר נקבע כי ייפגשו אחת לשבוע תחת עינם הפקוחה של משקיפים במרכז קשר, אולם פחות מחודשיים לאחר מכן הודיעו נציגי משרד הרווחה ללילך כי מצבו של איתי השתפר. נאמר לה כי הוא החל לעבוד ואף שכר דירה, ומעתה, כך נקבע, יוכל לקחת את הילדים לביתו.
"גורמי הרווחה זימנו את שנינו לפגישה, והודיעו לנו שבכוונתם להפסיק את המפגשים במרכז הקשר. הגבתי בסערת רגשות גדולה. לא הייתי מודעת למידת המסוכנות שלו, וגם לא ידעתי שבדיוק אז הרופאה הגדילה לו את המינון של התרופות הפסיכיאטריות, אבל היו לי תחושות בטן. מצד שני היו הילדים שרצו לראות את אבא שלהם, ואני נקרעתי".
ידעת מה עבר עליו בתקופה הזו?"לא נחשפתי אז לכל המחדלים שהובילו לרצח. לא ידעתי שקצין מבחן מטעם שירותי הרווחה מצא אותו מסוכן חברתית, ולא ידעתי שהפסיכיאטרית שטיפלה בו הגדילה לו את המינון של התרופות וביקשה מהביטוח הלאומי שיכיר בו כבעל 100% נכות נפשית. לא ידעתי שהיו צריכים למנות ועדה שתקבע כי הוא כשיר לטפל בילדים באופן עצמאי לאחר ששוחרר מאשפוזים ממושכים במחלקות סגורות, ובעיקר לא ידעתי שברגע שיש הורה אלים והמפגשים עם הילדים מתקיימים במרכז קשר, החוק קובע חצי שנה של טיפול ומפגש בנוכחות משקיפים".
על כל זאת ועוד תובעת עתה לילך, באמצעות עו"ד ד"ר יפעת ביטון וורדית אביטן מעמותת "תמורה", את אגפי הרווחה בכפר יונה ובנתניה, את משרד הבריאות, את הפסיכיאטרית שטיפלה באיתי, את בית החולים "מאיר" ואת בית החולים "לב השרון", בהם היה מאושפז.
בחרת להגיש את התביעה נגד שורה של גופים ממשלתיים אבל לא נגד איתי עצמו. מדוע?"כבר נגזרו עליו שלושה מאסרי עולם, ואני דאגתי לשבת באופן אישי בכל דיון כדי לוודא שזה אכן יקרה. מעבר לזה אני לא מעוניינת להיתקל בו. כעת צריכים לתת את הדין אותם גופים שיכלו למנוע את הטרגדיה".
שמעתי ממנו על ילדות קשה
לילך שם טוב, בת זקונים אחרי שלוש בנות ובן, גדלה בבית שאן. "הייתי ילדה מפונקת, גידלו אותי בתוך צמר גפן. למדתי לנגן בפסנתר, רכבתי על סוסים, רקדתי".
בצבא שירתה בבסיס שבטה ולאחר מכן למדה ניהול לשכות וניהול אדמיניסטרטיבי ועבדה במשרדים שונים. בהמשך למדה גרפיקה ממוחשבת. את איתי בן דרור (42) הכירה כשהייתה בת 23. "זה לא התחיל כאהבה סוערת", היא מודה היום. "באותם ימים רציתי לתת לו כתף. מאוד ריחמתי עליו. שמעתי ממנו על ילדות קשה, על חרדת נטישה איומה, על בית שאין בו חום, ורציתי לתקן בעבורו את העולם".
בשנת 1997, שנה וחצי לאחר שהכירו, נישאו השניים. תחילה התגוררו בגבעתיים, לאחר מכן עברו לנתניה, ולבסוף קבעו את מגוריהם בכפר יונה. יחד הקימו עסק להובלות. איתי עבד כנהג ולאחר מכן העסיק נהגים אחרים, ולילך עסקה בניהול. שנתיים וחצי לאחר שהתחתנו נולד בנם הבכור עומר, שנתיים לאחריו נולדה הבת רוני, וכעבור שלוש שנים נולד אור. איזה מין אבא הוא היה?"הוא היה מאוד שתלטן. חשב שרק הוא יודע מה טוב בשביל הילדים".
אחרי שנולד בן הזקונים אור, היא מספרת, המצב הידרדר עוד יותר."העסק נקלע לחובות כבדים והיו לנו המון ויכוחים ומריבות. מצד אחד, זרם הרבה כסף לחשבון. מצד שני, אף פעם לא הבנתי לאן הכסף נעלם. בכל פעם שניסיתי לדבר עם איתי הוא היה יורד עליי ומשפיל אותי.
"כשאור היה בן חודשיים, רגע לפני העונה הבוערת של ההובלות, אמרתי לו: 'תן לי שנה לנהל את העסק. אתה תעבוד ותביא לי את הכסף, ואני אבנה תוכנית כדי להחזיר את החובות וליצור לנו עתיד'. הבטחתי שאם זה לא יסתדר, לעולם לא אפצה יותר את הפה ולא אגיד לו כלום. אבל הוא נורא כעס. הוא דיבר אליי במשפטים מכוערים ובוטים, לעג לי, זלזל בי, ואני בכיתי נורא. ועדיין לא קמתי והלכתי".
איך את מסבירה את זה?
"חששתי להיות אם חד הורית. פחדתי מהדימוי החברתי ומההשלכות הכלכליות. וכל אותו זמן אף אחד לא ידע עד כמה אני סובלת. אישה שלא חווה אלימות פיזית אלא אלימות מהסוג שאני חוויתי, לא מבינה בעצם שהיא מצויה במצב מתמשך של אלימות.
"היום אני יודעת שקוראים לכך 'אלימות פרוורטית', וזו האלימות המסוכנת באמת. הקורבן לא יודע שהוא קורבן והסובבים אותו לא יודעים שהוא קורבן, והוא כל כך מתבייש בעצמו שהוא גם לא משתף אחרים. אולי, אם הייתי מקבלת סטירה, זה היה פשוט יותר. אז בוודאי הייתי קמה והולכת".
רומן שניהל איתי עם חברתה הטובה של לילך היה בסופו של דבר העילה לפיצוץ הקשר.
"כשהוא הבין שאני חושדת בו, הוא החליט להוציא אותי לא בסדר והתחיל לספר עליי סיפורי אימה. התחילו שמועות בסביבה ובמשפחה, ומהשמועות הבנתי שאני מרביצה לילדים, שאני שולחת אותם בלי אוכל לבית הספר, ושהם מסתובבים ברחובות. הוא סיפר דברים שלא היו ולא נבראו, ואנשים האמינו שאני סוג של מפלצת.
"כשהבנתי שהוא הצליח לסובב גם את אמא שלי, החלטתי לדבר. שיתפתי אותה, והיא אמרה: 'נתתי לו פרח ותראי מה נהיה ממך'. הוא התחיל גם עם איומים. כלפי חוץ היה נופת צופים, אבל מולי הוא היה מאיים שישרוף את הבית. בתקופה ההיא נכנסתי למין קומה. הרבה דברים שחוויתי אז אני לא זוכרת. המוח פשוט מחק".
ביולי 2009 עזב איתי את הבית. חודש לאחר מכן, כשביקש לשוב, היא סירבה.
"הייתי כבר במקום אחר לגמרי. אני זוכרת שבוקר אחד התעוררתי ושמתי לב שאני שומעת בעיקר שקט. אמרתי לעצמי: 'לילך, אף אחד לא מקלל אותך, אף אחד לא משפיל אותך, מה את בוכה שאת אם חד הורית? זו המתנה הכי טובה שקיבלת מעולם'.
"עבדתי אז כמנהלת אדמיניסטרטיבית בחברה בנתניה, זכיתי להערכה, רכשתי הרבה חברים חדשים, ואמרתי: למה לחזור אליו? בדיעבד הבנתי שאז התחילה אצלו הידרדרות קשה. גם המאהבת שלו זרקה אותו".
הוא יצר איתך קשר?
"יום אחד קיבלתי ממנו סמס: 'ניסיתי להתאבד, אני בבית חולים'. אחר כך, מספטמבר עד אמצע מאי, הוא ניסה להתאבד שבע פעמים, אושפז בבתי חולים פסיכיאטריים ונכנס ויצא ממחלקות סגורות. במהלך כל אותה תקופה הוא נפגש עם הילדים תחת פיקוח. בהתחלה החליטו שהפגישות יתקיימו תחת עינו הפקוחה של אביו, ולאחר מכן הוחלט שהוא ייפגש עם הילדים במרכז קשר, אבל אני נורא חששתי. פחדתי שהוא עלול לפגוע בי או בילדים".
מה עשית?
"שיתפתי את גורמי הרווחה ביישוב שלי, כתבתי מכתבים ליועצת בית הספר. האמנתי שאם אני מספרת על תחושותיי לגורמים מקצועיים, הם כבר יידעו מה לעשות".
רציתי לוודא שיקבל שלושה מאסרי עולם
היום, כמעט ארבע שנים אחרי, משחזרת לילך את סוף השבוע של הרצח דקה אחרי דקה, חיה מחדש כל רגע ומספרת את מה שהתרחש בקור רוח, "כי כשמדובר בכזו טרגדיה, מגיעים לשלב שנגמרות הדמעות".
"בשבת חל יום ההולדת ה־38 שלי, ועל אף שהייתי באבל על מות אמא, חברים קרובים התעקשו להזמין אותי למסעדה. בשבע בערב התקשרתי לעומר ורוני, והם נשמעו לי קצת עצורים. עם אור לא דיברתי כי הוא כבר ישן.
"למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, נכנסתי לחדר של הילדים, הסתכלתי על המיטות הריקות, ורק דמיינתי את אחר הצהריים. חשבתי איך אני נוסעת להביא אותם ואיך אני יורדת מהרכב ומחבקת אותם חזק חזק. היה בי אי שקט נורא. "אחר כך נסעתי לחברים, ובשעה 11 בבוקר התכוונתי לנסוע לקיבוץ עין שמר, שם גר אחי, כדי לחגוג את יום ההולדת שלי. נכנסתי לרכב, הטלפון הנייד צלצל, ועל הצג הופיע שם אחיו של איתי. שמעתי אותו צועק: 'לילך, איפה את?' עניתי שאני בכפר יונה, והוא חזר על השאלה ונשמעו צעקות. צעקתי בחזרה: 'למה? מה קרה? יש בלגן עם הילדים?' ומהצד השני של הטלפון שמעתי את אבא שלו מדבר עם שוטר. אחר כך השיחה נותקה. "הבנתי שמשהו רע מאוד קרה. התקשרתי לרוני ועומר ולא קיבלתי תשובה, ולאר מכן התקשרתי לאיתי. גם הטלפון שלו לא ענה. יצאתי מהרכב בחזרה לביתם של החברים ואמרתי, 'הוא חי והילדים שלי לא'. הם שאלו: 'יש לו אקדח?' ואני עניתי: 'לא. יש לו כדורים פסיכיאטריים'. אחרי עשר דקות ראיתי ניידת משטרה. רצתי לכיוון שלה, ומולי יצאה שוטרת בעיניים דומעות. שאלתי: 'הם מתו?' והיא אמרה: 'כן'. שאלתי: 'שלושתם?' והיא אמרה: 'כן'. וזהו. מכאן אני לא זוכרת". שלוש שנים וחצי חלפו מאז. "בשנתיים הראשונות הייתי עסוקה במשפט. רציתי רק לוודא שהוא מקבל שלושה מאסרי עולם. במהלך התקופה ההיא חלפו לי מחשבות אובדניות בראש. הברירה הייתה לדבוק בחיים או לעזוב הכל ולהצטרף לילדים, ובפעם השלישית שחלפה לי מחשבה כזו בראש אמרתי לעצמי: 'או שאת קמה, עושה את זה וסוגרת עניין או שאת מפסיקה עם זה ומוצאת משמעות לחיים'". ומה המשמעות?"הבנתי שהמשמעות שלי היא באמהות. הדבר היחיד שיקרקע אותי ויחזיר אותי שוב למהות, זו האמהות".
היו גם חששות?"התחבטתי מאוד בשאלה איך מביאים ילדים לעולם בלי לגדל אותם בצלם של הילדים שאינם. שאלתי את עצמי איך מביאים ילד שיגדל בזכות עצמו ולא כדי למלא חוסר, והיה לי ברור שברגע שאביא ילדים לעולם הם יחיו בזכות עצמם. בימים אלו אני עושה הכל כדי להגשים את החלום הזה".
להפנות זרקור ל"אלימות פרוורטית"
כדי שזה יוכל לקרות, היא אומרת, היא הייתה חייבת לחזק את עצמה.
"התחלתי מקורס NLP, שבו נחשפתי לראשונה לכך שניתן לשנות דפוסי חשיבה, ומאז רונית גולדברג היא המורה האישית שלי. בהמשך טופלתי על ידי יורם מדן, מטפל בגוף ונפש. יורם נתן לי רעיון מבריק. הוא אמר לי: 'תחיי את הילדים דרכך. תתחילי לעשות מה שכל אחד מהם עשה'.
"כיוון שרוני אהבה לצייר ולאפר, נרשמתי ללימודי איפור אצל ירין שחף, שנתן לי שני קורסים במתנה ואת כל הציוד ולא הסכים לקחת כסף. התחלתי גם לצייר אצל כלנית קמין, שאף היא אימצה אותי אל לבה בהתנדבות גדולה. סיפרתי ליורם שאור אהב מאוד לצחוק, ויורם אמר לי: 'זה הזמן להרשות לעצמך לצחוק. בפעם הראשונה צוחקים מלמעלה, ובהמשך לומדים לצחוק מהבטן ומגלים שהעולם לא נופל'.
"והיה כמובן בני הבכור עומר, שמגיל צעיר נלחם על האמת שלו ועל העקרונות. אם היה זוכה לגדול, בוודאי היה מהפכן חברתי. באחד הימים ישבתי וציירתי. בעודי מציירת, האזנתי למוזיקה קלאסית שעומר אהב מאוד והרגשתי את הנוכחות שלו. פתאום, תוך כדי כך, קפצה לי לראש המילה אקטיביזם. ניגשתי לגוגל לראות מה פירוש המילה, ומצאתי כתוב: 'ביצוע של שינויים חברתיים על ידי נקיטת פעולה ישירה'. הבנתי שעומר רוצה שאעשה שינוי". גם הפעם, היא מספרת, נעזרה בהרבה אנשים טובים. "היו ביניהם תומר לוי, שמתעסק בנושא של עמותות, והוא יעץ וכיוון, והייתה עמותת 'רוח נשית', שבה הכרתי את זהבה בירן שהפכה למנטורית שלי ומאז עוטפת אותי ומנסה לקדם אותי בכל נושא, וישנן גם רונה רמון, שחברים משותפים חיברו בינינו והחלטתי שאני רוצה שהיא תהיה המאמנת שלי, וכמובן ד"ר אתי אבלין, הפסיכולוגית שצמודה אליי מאז הטרגדיה". לאחרונה היא הגישה לרשם העמותות את הניירות הדרושים לפתיחת העמותה "פרחי הלילך", אותה מלווה בהתנדבות עו"ד טל הלר. מטרת העמותה היא לעורר מודעות נגד "אלימות פרוורטית". "האלימות הפרוורטית מתרחשת לא רק בתוך הבית אלא גם במקומות עבודה ובבתי ספר, ואני מתכוונת לאלימות כלכלית, אלימות מילולית, אלימות רגשית ואלימות חברתית. בחברה שלנו אין כמעט מודעות לאלימות הזו, ובוודאי שאין לה אחיזה בחוק. הבנתי שחייבים לטלטל את החברה ופניתי לשחקנים של 'הבימה', שם אני עובדת היום. לשמחתי, מנכ"לית התיאטרון, אודליה פרידמן, נענתה לבקשה, ויחד עם אורלי וילנאי כפרזנטורית נוביל קמפיין להתעוררות חברתית ונפנה זרקור לאלימות הזו, שעד היום לא דובר בה. "בנוסף, העמותה תפעל בדרכים שונות, על ידי הרצאות ועל ידי חינוך. אנחנו מתכננים לפתח סדנאות העצמה לנשים ולילדים, ובאתר של העמותה יהיה שאלון שיעזור לכל אישה להבין באיזה מצב יחסים היא נמצאת והאם היא עתידה להיות קורבן. במקביל נפנה גם לשינוי של החוק לחיסיון רפואי ולהפיכת המושג 'אלימות פרוורטית' למונח שהמחוקק מכיר, בדיוק כפי שקורה בבריטניה". במקביל לעמותה, עליה היא שוקדת בימים אלו, מעבירה לילך הרצאות ברחבי הארץ, הנקראות "לעוף נגד חוקי הטבע"."זה מושג שלקחתי ממארי קיי אש, סופרת ואשת עסקים שדיברה על יכולתן של נשים להגשים את עצמן. היא לקחה כמשל את הדבורה, שמבחינה אווירודינמית אמנם לא אמורה לעוף בגלל כובד משקלה, אבל היא אינה יודעת זאת ולכן היא עפה. בהשלכה אליי, הכוונה היא שכובד המשקל של הטרגדיה שלי הוא עצום ולא מאפשר להתרומם, אבל ברגע שאני שולטת בטרגדיה ולא היא בי, אני לא נופלת. הטרגדיה תמיד תהיה שם, אבל היא לצדי, היא לא יושבת לי על הכתפיים".
בנוסף, היא כותבת ספר על חייה. "הכתיבה מבחינתי היא כלי טיפולי. שם אני משחררת. זה עוזר לי לעבד את הלקחים. אני כותבת על ילדותי, חיי הנישואים שלי, הכמיהה להיות אם, האמהות והגעגועים שלא ירפו לעולם".
היא עובדת בחצי משרה כמאפרת ופיאנית בתיאטרון הבימה. "אודליה פרידמן, מנכ"לית התיאטרון, ואסנת שגיא, מנהלת מחלקת איפור ופאות, פתחו לי דלת לעולם חדש ומאתגר שלא הכרתי קודם, ועל אף שההתמודדות לא תמיד פשוטה בעבורי, זה שווה הכל". הייתה לך זוגיות מאז הטרגדיה?"כן, ואני גאה מאוד על כך שאפשרתי את זה לעצמי, כי בהתחלה הייתי בחרדה איומה, לא נתתי אמון בגברים. זה אחד השיעורים הכי חשובים שהיו לי עד עכשיו – גיליתי שאני מסוגלת להיות במצבים שייטיבו איתי והרשתי לעצמי זוגיות מאושרת. מה שבטוח, אני כבר לא אתפשר יותר".
את מרצה ברחבי הארץ ונפגשת עם אנשים רבים. איך הם מגיבים כשהם פוגשים אותך?"אני מקבלת תגובות שונות. היו כאלה שאמרו שהם מופתעים לגלות שאני נורמלית, ואחרים אמרו 'חשבנו שאת אישה קשה וגילינו בדיוק ההפך'. אני מחייכת כשאני שומעת את זה, כי אני יודעת איזה דרך אני עושה עם עצמי ואיזו עבודה אני עושה כדי לשמור על שפיות הדעת. מי שחווה אובדן עצום לומד להסתכל לפחד בעיניים ולעבור דרכו, והיום אני מנסה לומר לעצמי שמותר לי להמשיך הלאה, לא רק להסתכל לאחור. אם אני שואפת לעתיד, הגיע הזמן להרפות".
__________________________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- סרן אילת נדלר נולדה מחדש ביום הולדתה
