זה היה יום לימודים רגיל. נורית באום בת ה-14 חזרה מבית הספר הביתה, כהרגלה, אלא שבחדר המדרגות של בית הדירות המפואר חיכתה לה הפתעה: "כל חפציי היו ארוזים ומונחים ליד הדלת. נכנסתי, ואמא שלי אמרה שאני עוברת לגור אצל סבתא וסבא. ככה, חד וחלק".

>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן

לכאורה, הייתה בכך בשורה חיובית מבחינתה. "הבית של סבתא היה המקום שבו פגשתי את השפיות בחיי‭,"‬ היא מסבירה. "אלא שהחוויה עצמה הייתה קשה מנשוא. אם עד אז הרגשתי שאין לי מקום אצל אבא ואצל אמא, באותו רגע הבנתי שזו ודאות. לא שאלו אותי, לא התייעצו אתי, לא הכינו אותי מראש‭."‬ נורית (44), אמא לשניים, גרושה מאבי ילדיה ובזוגיות אוהבת, חיה כיום בפיוס עם העבר שלה.

היא נולדה בירושלים כבת בכורה לזוג צעיר שהתגרש שנה אחרי לידתה. האב נישא והקים משפחה עם אשתו החדשה, ונורית הפעוטה נשארה עם אמה. "גרנו ליד סבתא, והיא טיפלה בי כשאמא הייתה בעבודה. זו הייתה תקופה טובה ומפנקת. סבתא שלי היא הדמות החיובית בחיי. אף שנתפסה כנוקשה בעיני המשפחה, אליי היא הייתה רכה, אוהבת, מכילה. הייתי בטוחה באהבתה, מה שלא הרגשתי בשום מקום אחר ואצל אף אחד אחר בחיי לאורך כל הילדות והנעורים".

בהיותה בת שלוש נישאה אמה לאלמן ושתיהן עברו לעיר שבה התגורר עם שני ילדיו. "זה היה מהפך. עיר אחרת, ניתוק מסבתא ומציאות חדשה ואלימה, שהחלה זמן קצר אחרי שהתחלנו את חיינו שם. אני לא זוכרת את האירועים לפרטיהם. חלק ניכר מילדותי נמחק בגלל טראומות. מה שאני כן זוכרת זה שאמא לקחה אותי בחטף, כשאני בנעלי בית, ונסענו אל סבתא. כשהגענו, שמחתי מאוד, אבל למחרת כבר חזרנו לבית שממנו ברחנו. בדיעבד אמא סיפרה לי שלא קיבלה מהוריה את התמיכה שציפתה לה. הם אמרו לה להתגבר על הקושי ולחזור אל בעלה‭."‬

אל מה חזרתן?

"למציאות אלימה שנמשכה 24 שנים, עד שהיא התגרשה ממנו. מציאות של אלימות זה לא רק מכות כל הזמן. זה מעבר לכך. זו אנרגיה ותקשורת אלימה, תחושת איום שנמצאת שם כל הזמן".

גם את סבלת אלימות מצדו?

"הוא לא היה אלים כלפיי, לא פיזית, אבל הייתה תחושת פחד. בפעם הראשונה, כשחזרנו מסבתא, אמא ביקשה ממני לא לספר לאף אחד על מה שהיה, וזה היה רגע מכונן בחיי. שמרתי את הסוד כדי להגן על אמא, והסתרתי גם מאבא שלי. בעצם, הוא אף פעם לא ידע מה אני עוברת בחיים. לא אז ולא בהמשך. אף פעם לא ישבתי וסיפרתי לו מה עברתי ומה אני מרגישה.

"עם הזמן, פיתחתי יכולת הישרדות מדהימה. הייתי חדה ושנונה, נוקשה, חזקה מאוד. אף אחד לא התעסק איתי. הייתה לי שפה נוקבת. המילים שלי היו כמו סכינים. גידלתי שריון. שידרתי לעולם, כולל לאמי ולאבי, שאני מסתדרת לבד ולא צריכה אף אחד.

"במהלך כל הילדות היו לי שתי מציאויות שונות בשני בתים שונים - בבית שבו גרתי עם אמא ומשפחתו של בעלה ובבית שבו חי אבא שלי עם משפחתו. בבית שבו גדלתי חוויתי לאורך כל הדרך דברים שיכולים לזרוע הרס בנפש של ילד. הייתה שם מציאות שבה כל דבר היה עלול לגרום להתלקחות שלא היה אפשר לדעת לאן תגיע. בשנים האלו ממש נלחמתי על נפשי. המזל שלי היה שכשהייתי בערך בת תשע סבתא וסבא עברו לגור בקרבתנו. הייתי בורחת לשם, ובסופי שבוע הייתי ממש עוברת אליהם‭."‬

ואיך הרגשת אצל אביך?

"זה היה בית נורמטיבי, מתפקד, עם ילדים שמקבלים אהבה, אבל לא הרגשתי שם בבית. לא היה לי חדר משלי, לא בגדים, אפילו לא מברשת שיניים. הרגשתי מאוד לא שייכת, וכילדה פירשתי את זה כלא רצויה. חשבתי לעצמי שאני כנראה לא רצויה כי אני לא ראויה, והפרשנות הזו יצרה חוויה של דחייה. היום חשוב לי להדגיש שזו הייתה הפרשנות שלי, וצריך לזכור שהגעתי אליהם עם משקעים של עולם לא הגיוני שחייתי בו, אבל הלכתי הרבה שנים עם התחושה שאני לא רצויה, וכך, בשני הבתים, חייתי בתוך בועה משל עצמי. כלפי חוץ נראיתי חזקה ויציבה ובפנים הייתי פגועה, דחויה וכאובה".

כשעברה בגיל 14 לבית סביה חוותה סוף סוף תקופה נפלאה.

"זו הייתה שנה של שפיות. יכולתי להזמין חברים הביתה, סבא קנה לי לחמניות לסנדוויץ' של הבוקר, ארוחת הצהריים חמה חיכתה לי על השולחן, קיבלתי אהבה ופינוקים, אבל החגיגה נגמרה מהר מאוד. עלתה הסוגיה מי יממן את שהותי אצלם, והתכנסה לה ועידה בסלון של סבא וסבתא, עם אמא ובעלה, אבא ואשתו. אני ישבתי בחדר והקשבתי איך דנו בגורלי.

"כשארבעתם לא הגיעו להסכמה מי יממן אותי, סבתא אמרה שאני לא יכולה להישאר אצלם וחזרתי הביתה. כבר בערב הראשון התלקח ויכוח אלים, חפצים עפו לכל עבר, ואני לקחתי החלטה. הודעתי לאמא שאני לא נשארת לגור אצלה. למחרת התחלתי בהליכים של עזיבה".

באותו זמן, סוכות ‭,1985‬ חוותה טלטלה קשה. משפחתה מצד אביה נסעה לסיני והציעה לה להצטרף. היא העדיפה להישאר בבית כדי שלא להחמיץ הופעה של שלום חנוך בפארק הירקון. ימים מספר לאחר שנסעו הגיעה הידיעה הנוראה: בפיגוע חבלני שאליו נקלעו במהלך החופשה בסיני נהרגו שבעה ילדים ומבוגרים, בהם אחיה בן העשר. אח אחר נפצע.

"הזעזוע הקולקטיבי שאפף את המדינה לווה באבל כבד מצדי. הרגשתי המון בלבול. מעבר לתחושת האובדן, לא ידעתי כמה מותר לי לכאוב. עד כמה הכאב הוא גם שלי‭."‬ בגיל ‭,15‬ לאחר שהחתימה את הוריה על המסמכים הדרושים ("אף אחד לא התנגד, הייתי גם נחרצת מאוד") עזבה את הבית בדרכה לקיבוץ כפר החורש.

"הגיע טנדר לאסוף אותי, עליתי עם התיקים שלי ובכיתי כל הדרך. אמנם לקחתי את חיי בידיי, אבל זאת לא הייתה בחירה שמחה‭,"‬ היא אומרת.

איך התקבלת בקיבוץ?

"זה לא היה קל, בלשון המעטה. חוויית חוסר השייכות שלי התחזקה. נכנסתי לחברה סגורה, ובגיל ההתבגרות, שגם ככה הוא קשה, הצטרכתי להתמודד עם החיים לבדי. אבל ככל שבפנים הייתי כאובה ובודדה, כלפי חוץ הקרנתי כרגיל שאני חזקה, בחורה עם שריון, כזו שלא צריכה אף אחד".

בגיל 17 הכירה שם את מי שהפך לבעלה ואבי שני ילדיה, חבר קיבוץ המבוגר ממנה בשש שנים.

"אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי שאני חייבת למצוא בן זוג ולהתחתן. זה היה בגיל ‭,16‬ כשאחת הנשים בקיבוץ אמרה לי: 'מה את עושה פה? יש לך בכלל חברים‭'?‬ באותו רגע אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאמשיך להיות לא שייכת".

אז התאהבת?

"הייתה שם מה שאני חשבתי שזו אהבה. כשהתבגרתי והפכתי להיות אישה, הבנתי שזו אהבה לחבר קרוב, אולי לאח, אבל לא לבן זוג".

כשנישאה, הייתה בת ‭.19‬ שנה אחר כך עזבו היא ובן זוגה את הקיבוץ ויצאו לשני טיולים בעולם, שנמשכו כשנתיים.

"חזרנו ארצה בגלל לחץ של אמי ובעלה. הם פתחו עסק חדש והציעו שנעזור בו. חזרנו ישר לביתם, ושם עברתי טלטלה רגשית גדולה. הטיול להודו אפשר לי להיות הנפש החופשייה שאני, כי הייתי רחוקה מכל הזיכרונות הטראומתיים. ימים ספורים אחרי שהגענו הביתה התמלאתי בפצעי אקנה נוראים. לא הבנתי עדיין שמדובר בעניין רגשי שהתפרץ בצורה כזו בעקבות זיכרונות העבר".

מטפלת הומיאופתית שאליה הגיעה הפנתה אותה ל"קורס בנסים‭,"‬ שהיווה נקודת מפנה בחייה. "זהו קורס רוחני לשינוי התודעה ולהרחבתה. בעקבותיו נפתחה בפניי התייחסות רחבה יותר לקיום שלנו והבנה שיש קיום מעבר למציאות הנראית לעין‭,"‬ אומרת נורית.

לאחר 15 שנות נישואים, התגרשה. "למעשה‭,"‬ היא אומרת, "ידעתי זמן רב שאני לא במקום הנכון, אבל נדרש ממני אומץ גדול להיפרד מהמקום היחיד שבו הרגשתי שייכת. לקח לי שנים לעשות את הצעד. היום אנחנו נמצאים בתקשורת מכבדת, גרים קרוב ושותפים בגידול הילדים. הוא הקים משפחה חדשה ואני מאוד אוהבת את אשתו ואת בתם. אבי ילדיי נוכח מאוד בחייהם. יש להם מקום ברור אצלי ואצלו".

היא עבדה במשך השנים בניהול רשתות אופנה, ועשתה חיל. במקביל, התפתחה גם בתחומים טיפוליים. בנוסף לקורס בנסים למדה רייקי, הנחתה קבוצות בתרפיה בתנועה ועוד. כל אחת מהטכניקות, היא מסבירה, נועדה לשמש כלי בחיפוש שלה אחר שלום עם עצמה ולמיצוי הפוטנציאל שלה.

לפני שלוש שנים, בעקבות משבר תעסוקתי, עברה לתפקיד בכיר בחברת אופנה גדולה. "מצאתי את עצמי כפופה לבוס שהתקשורת מצדו התנהלה בצורה אלימה, מילולית ואנרגטית. זה הטיח בי את העבר שלי, ואני, עם כל החוזק והכוח שלי, פשוט התפרקתי.

"חברה לעבודה, שזיהתה את מצבי, נתנה לי מספר טלפון של מטפלת בשיטת תטא הילינג, שהיא טכניקת ריפוי אנרגטית, שניתן להיעזר בה במצבים שונים כמו פחדים, אלימות, מערכות יחסים, התמכרויות ועוד. הרגשתי שזה הדבר הנכון בשבילי, ובאמת, במהלך מספר פגישות עם המטפלת ראיתי את חיי חוזרים למסלול. הרגשתי שיש בי כוח לעשות את השינוי שאני צריכה, התפטרתי, ועברתי לנהל רשת אחרת במקום שאיפשר לי את כל הדברים שחשבתי שאני ראויה להם.

"יחד עם זאת, החלטתי להמשיך בתטא הילינג, כי מעולם לא חוויתי שינוי כל כך מהיר וחד משמעי בעצמי. הרגשתי שאני יכולה לקחת את המושכות של חיי ביתר קלות ולשנות את המציאות לטובתי.

"בשלב הראשון השתמשתי בשיטה כדי לנהל את משברי החיים היומיומיים וגם הכנסתי את זה לניהול הצוותים שאיתם עבדתי. זה הביא להצלחות מרשימות ובמקביל גיליתי שהדבר שאני הכי נהנית ממנו בעבודה הוא עבודת העצמה אחד על אחד עם מנהלי החנויות. שמתי לב שהפכתי למנטורית שלהם. במקביל, טיפלתי גם באנשים אחרים ועברתי הכשרה אצל ויאנה סטיבל, מייסדת השיטה. היום אני מטפלת ומורה לתטא הילינג ויש לי הזכות להפיץ את השיטה‭."‬

לפני חצי שנה היא החליטה לעזוב את הקריירה המצליחה, את המשכורת המתגמלת והתנאים הנוחים, ולהגשים את מה שהיא רואה כיעוד שלה: "להוביל אנשים לשלום הפנימי עם עצמם, למקום של מיצוי הפוטנציאל, ולהבנה שלכל אחד מאיתנו יש זכות להיות מי שהוא באמת".

גם בחיי האהבה שלה חל שינוי גדול. תשע שנים הייתה גרושה. לפני זמן לא רב פגשה את אהבתה הגדולה.

"תמיד התנהלתי כאילו אני לא צריכה אף אחד, גם בתוך הנישואים וגם בחיי הגירושים. נשארתי לבד הרבה שנים, עד שלמדתי לדעת לקבל ולדעת לבקש. כשלמדתי את זה, מצאתי את הזוגיות המדהימה שלי".

בן זוגה, גרוש ואב לשניים, שותף בחברה משפחתית בתחום הנדל"ן, עליו היא אומרת: "אילו הוא היה מגיע לחיי בעבר, לא הייתי יכולה לקבל את כל הטוב שהוא מביא איתו, כי האמנתי שזה לא מגיע לי וכי לא היו לי קולטנים לאהבה ללא תנאי. הוא הגיע כששיניתי את האמונות שישבו בבסיס של מי שהייתי, מה שאפשר לי להגשים מציאות זוגית שאפילו לא העזתי לחלום עליה".

שינית את עמדותייך. מה עם הורייך, את עדיין כועסת עליהם?

"היום אני יודעת להפריד בין המציאות כפי שחוויתי אותה לבין הכוונות שהיו שם. אני יודעת, בדיעבד, שכאשר אמא שלי החליטה שאעבור להתגורר עם סבתא וסבא, היא רצתה להציל אותי מהמציאות שבה חייתי. אבל את זה אני יודעת רק מחיי הבוגרים, כשהתקשורת שלי עם אמי הפכה להיות תקשורת אמיתית של שתי נשים בוגרות, שלא מאשימות ולא מבקרות. אנחנו מדברות על העבר, גם על מה שקשה לשתינו – כל אחת מנקודת המוצא שלה. והיום אני ממש לא שופטת את אמא שלי".

ואת אביך?

"איתו יותר קשה לי, כי התקשורת בינינו לא פתוחה ואני מרגישה שהעבר עדיין נמצא בינינו. אני מייחלת לתקשורת אמיתית, כי אני מאוד אוהבת אותו".

לתחושתך, העבר שלך תורם להיותך מטפלת טובה יותר?

"בהחלט. כמטפלת אני יודעת שיש בתוכנו אמונות שהושרשו בנו בעקבות חוויות העבר שלנו. האמונות האלה ממשיכות לייצר מציאות שתואמת את האופן שבו חווינו את עצמנו בעבר, כשלמעשה זה כבר לא רלוונטי. כשאנחנו משנים אותן, בתוך תת המודע, אנחנו משנים את האופן שבו אנחנו חווים את עצמנו ומשנים גם את מציאות חיינו.

"אם תשאלי אותי היום אם הייתי משנה משהו מהעבר שלי, הייתי אומרת שלא. מציאות חיי הביאה אותי, גם אם בדרך הקשה, להיות מי שאני כיום: אדם שמאמין באהבה ובטוב ורואה את החיובי שקיים בכל. על אף, ואולי דווקא בגלל המסע שלי, שהחל מתוך כאב גדול ומתוך תחושת קורבנות, צמחתי להיות אדם שמח, חופשי, שלו. אני מגשימה את יעודי וחיה חיים שופעים כל טוב. ואת זה אני רוצה להעביר גם לאחרים".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: