"אין לי אפשרות לחיות חיים בינוניים. האופציות שלי הן או להסתתר ולהתבייש, או להיות פנומנאלית". כך אמרה לי בת-אל פאפורה כשנפגשנו בבר יפואי, מתחת לדירה שלה. היא הגיעה לראיון בגופייה שחורה וחצאית תחרה, ענדה לצווארה שרשרת גדולה עם תליון נוצץ בצורת שפתיים, את אוזניה קישטו עגילי זהב בולטים, והיא הייתה מאופרת בקפידה.

>> לעוד אנשים מעוררי השראה, לחצו כאן

כך לא מסתתרים, חשבתי, ופסלתי את אופציה א'. כשהבחנתי שרבים מהמבטים מופנים אליה, קצת הובכתי בשבילה. אחר כך הבנתי שהיא מייחלת לזה, עובדת בשביל זה. בהמשך, כבר לא היה לי כל ספק – היא פנומנאלית. 1.30 מ' של פלא.

בת-אל פאפורה נולדה ברומניה לפני 26 שנה, כשבדיקות האולטרסאונד עוד לא היו מפותחות, והרופאים לא יכלו לדעת שאמה נושאת ברחמה תינוקת נמוכת קומה. כשנולדה, המליץ הצוות הרפואי לאם להשאיר אותה בבית יתומים. "חשבו שאם הגפיים שלי לא התפתחו כראוי, גם המוח שלי לא התפתח, והיו בטוחים שיש לי פיגור שכלי קשה ולכן לעולם לא אוכל לדבר", היא מספרת.

אלא שאמה הייתה נחושה לשמור על הילדה, לאהוב, לטפח ולחנך אותה למצוינות. עוד בטרם הגיעה לגיל חמש כבר דיברה הילדה שלוש שפות. לדבריה, נוצר אצל אמה ניתוק רגשי בין המצב הפיזי של בתה לבין מי שהאמינה שהיא יכולה להיות. "אמא אמרה לי תמיד שאני מושלמת והייתה קשוחה איתי: הייתי צריכה להביא לה הוכחות שאני מושלמת. היא נתנה לי גב אמיתי – אף פעם לא רחמים. ילדים לא צריכים רחמים, ילדים צריכים תמיכה, יציבות, שיאמינו בהם. עם רחמים לא היה לי מה לעשות".

וכך, בעזרת טיפוח תמידי של אמה גדלה פאפורה להיות ילדה "נורמלית". העצבות והביישנות פינו מקום לגאווה ואף לביטחון עצמי מופרז. "הסביבה הקרובה שלי כל הזמן אמרה לי: 'את המלכה של העולם'. זה עשה את שלו, אבל יצר אצלי תסביך נרקיסיסטי", היא צוחקת, ועיניה ממזריות.

לחשוף את הנפש

בצבא שירתה בגלי צה"ל, ואחרי שהשתחררה, רצתה ללמוד משחק. "החיידק הזה פלש לגופי כשהייתי בת 11", היא מספרת. "גרתי בקריות וקראתי בעיתון שמנחם גולן מחפש ילדים להצגה 'אוליבר טוויסט'. היה לי אודישן מוצלח, אבל בגלל שאני שונה, לא היה תפקיד שהתאים לי. גולן החליט לכתוב תפקיד במיוחד בשבילי, וכך, במשך שנתיים הייתי נוסעת לבד באוטובוסים וברכבות לחזרות ולהצגות בתל אביב. זו הייתה אחת התקופות המלבלות והטובות בחיי, כי אז גיליתי שכל מה שאני רוצה זה לעמוד על במה – שהאור יאיר עליי ושאוכל לחשוף את נפשי".

היא התקבלה לסטודיו למשחק של ניסן נתיב. עוד קודם שיחקה בסרטו של אבי נשר "פעם הייתי" לצד אדיר מילר, מיה דגן ודרור קרן, אבל במהלך שנה ב' התחילו מעט חרדות וחששות מכך שבגלל גובהה לא תצליח לקבל תפקידים משמעותיים. "זו הייתה תקופה מעט חשוכה והייתי חייבת להכניס משמעות לחיי", היא מספרת.

באותה תקופה קראה ראיון עם מאיה אנג'לו, הסופרת, המשוררת, הפילוסופית והפעילה חברתית האפרו-אמריקאית, שמתה השבוע, ושאמרה: "למילים יש כוח. זה רק עניין של זמן עד שנוכיח את המטה-פיסיקה של המילים". אז הבינה פאפורה שהיא לא יכולה לשתוק עוד והחליטה לכתוב ולהפיק בעצמה "מפגש מעורר השראה" בו היא חושפת בפני קהל את סיפור חייה ואת הניסיונות שלה להצליח על אף המוגבלות. "אני מספרת את הסיפור כי אני לא יכולה שלא, כי אני שחקנית, כי אני חייבת לחשוף את נפשי – דרך מילים של מישהו אחר או דרך מילותיי שלי".

היא הופיעה בפני קבוצות במתנ"סים ובבתי ספר והגיעה למסקנה שבני הנוער הם חכמים, מתעניינים, מלאי יראת כבוד ושואלים את השאלות האינטיליגנטיות, החריפות והמנומסות ביותר. "אין ילדים רעים", לתפיסתה. "הפורקן האלים נובע מחוסר חינוך וממחסור חמור בידע".

פאפורה מספרת על מספר נערות בעלות הפרעות אכילה שניגשו אליה בתום אחת ההרצאות והודו כי מאוד השפיעה עליהן. "כשנערה בעלת נתונים רגילים, לכאורה, חווה תסכולים של דימוי הגוף, ואז היא רואה אותי, שמתמודדת אחרת עם הדברים, זה נותן לה כוח. אני זוכרת מה זה להיות נערה, והיום זה עוד הרבה יותר קשה. המורים לוחצים על בני הנוער להצליח ולקבל ציונים טובים, אלא שהם עסוקים כל היום בללחוץ על המצלמה ולחכות לאישור חיובי מהחברה. הם לא מבינים שאלה לא החיים האמיתיים, וזה מה שאני מנסה להעביר במפגשים – שהחיים הם הרבה יותר מזה. אולם לנערים שהביטחון העצמי שלהם שברירי ממילא, עוד קשה להבין זאת".

החלום: קליאופטרה

לאחרונה החליטה לקחת את המפגשים האלה צעד קדימה ולהופיע איתם בפני קהל גדול. ב-3 במאי, יום הולדתה, מילאו את צוותא בתל אביב 300 איש שהגיעו כדי לראות אותה לבדה על הבמה, חושפת ונחשפת, נרגשת ומרגשת, נמוכה – וענקית.

"משהו השתנה בי באותו הערב", היא מספרת. "הבנתי שאני יכולה לעשות הכל. לא במובן הפנטסטי, אלא במובן הפרקטי. הפסקתי לפחד, הבנתי שאני לא תלויה בבמאים, באודישנים ובהצעות, אלא שאני יכולה להעלות מופע שהוא רק שלי. קרה לי משהו שהוא ההיפך מסירוס – גדלו לי ביצים, והבנתי שהפתרון לחרדה הוא פשוט עשייה ויצירה".

כיום היא משחקת בהצגה המדוברת "הדיבוק" של גשר וב"בבל" של תיאטרון האינקובטור הירושלמי.

"אני מקבלת אורגזמה מלהיות על הבמה", היא אומרת. "אין שום דבר שמרגיש טוב כל כך. הכי קרוב ללגעת באלוהים".

זו הייתה הרמה להנחתה.

היא צוחקת: "כמובן שאני רוצה זוגיות ואהבה, אני מאמינה באהבה".

מה את מחפשת?

"אני מודעת לזה שישנם גברים שהיו רוצים להיות איתי רק בשביל החוויה, כי זה מעניין ושונה. מצד שני, יש גברים שיירתעו. בעיניי זה אותו הדבר, כי הם רואים בי תבנית, הם לא רואים את האדם שאני. כשהייתי קטנה סיפרו לי על אהבות גדולות, על חיבורים מדהימים בין אנשים, ואני מאמינה שזה יכול לקרות גם לי".

הייתה לה זוגיות בת שנתיים עם בחור "רגיל" והייתה אהבה גדולה, אולם כל אחד מהם המשיך בדרכו. "הכי אני רוצה שיהיה לי מעניין. לא אכפת לי אם הוא יהיה נמוך או גבוה, אתיופי, ערבי, או אפילו אישה. אני נמשכת לבני אדם, והעיקר שהאדם יסעיר את עולמי, שיהיה אלוף, שיעשה – וגם יהנה ממה שהוא עושה.

"כרגע אין לי זוגיות, אבל אני לא חושבת שזה בגלל הגובה שלי. אני כמו כל רווקה תל-אביבית טיפוסית – מאוד קשה לצאת לבר ולפתח קשר, אבל אני רוצה להאמין שזה אפשרי.

מה החלום שלך?

"יש לי חלומות מאוד שאפתניים. אני שותלת זרע, ומיד רוצה לראות את זר הפרחים. כל הבין לבין, הגבעול, העלים, הדרך – פחות רלוונטיים. כשאין לי זרים, כל החיים נראים לי לא מעניינים. ואז אני בחרדה, כי אני רוצה זר".

לדבריה, הייתה רוצה לשחק את קליאופטרה, שבניגוד לסברה הרווחת, הייתה אישה מאוד לא יפה, אך מלאת קסם אישי ועוצמה. "זה עוד יקרה", היא מבטיחה. "עוד מעט".

היא עצמה אישה יפה. היא גם חריפה ומסקרנת, מוכשרת וכריזמטית, ואין לה בעיה עם הגובה שלה, למעט העובדה שהיא מבקשת שלא יקראו לה "גמדה". לדעתה, המילה הזו שמה אותה בתוך תבנית שמקטינה אותה, מתייחסת אליה כאל חפץ בלי אישיות ומגדילה את מי שעומד מולה. היא מתארת סצנה מתוך "הזאב מוול סטריט", שבה זרקו אנשים קטנטנים לקליעה למטרה כדי להמחיש את הקפיטליזם האכזרי. "הייתי מזועזעת, כמעט הקאתי. תפקידים של גמדה חורכים לי את הנשמה, אני לא רוצה להיות גימיק".

לעומת זאת, היא חושבת שפיטר דינקלג' (1.35 מ'), עושה ב"משחקי הכס" תפקיד מדהים (טיריון). "כמו שהוא שיחק שם, באותה מידה יכולתי אני לשחק אישה רווקה וסקסית ב'סקס והעיר הגדולה'. הזמן יוכיח אם אני צודקת או לא. בינתיים, אני משתדלת פשוט לחגוג את חיי. כל אחד יכול לעשות את זה".

__________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: