התרחיש הבא נשמע די מוכר: אמן מצליח מסתחרר מהחשיפה, ומחליט לשנות את אורח חייו ולהתרחק מאור הזרקורים. תמיר קמחי עשה מזה קריירה שנייה, ולכולנו עדיין עצוב לחשוב לפעמים מה היה יכול להיות אילו אורי זוהר לא היה מגלה את האור. במקרה של השחקן והיוצר גדי פור (52), התפנית התבצעה עוד לפני שההצלחה הבשילה למימדי ענק.
>> לעוד סיפורים על אנשים ששינו את חייהם, לחצו כאן
ב"אל הדרכים הצדדיות" - הצגה חדשה שיצר עם המוזיקאים טל פדר ואורי ביתן, שתעלה השבוע בפסטיבל יערות מנשה (15-17 במאי) - הוא מנסה לתמצת את חמש עשרה השנים האחרונות בחייו, מיצירה בלב העיר הגדולה ליצירה בלב היער. הוא הפציע על המסך שלנו כשערוץ 2 עוד היה בחיתוליו. הקריירה שלו החלה לנסוק בעקבות מופעים סאטיריים שהעלה עם מודי בר-און, חברו ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, במסגרת הלהקה שהקימו, "איך זה עובד באמת". בהמשך הופיע עם טוביה צפיר על הבמות, ובפינות קבועות בתוכניות "סוף שבוע" של רבקה מיכאלי ו"סוגרים שבוע" עם יאיר לפיד. בין לבין הפציע בהופעות אורח בתוכניות האירוח של דודו טופז, גידי גוב ודן שילון. כשחקן השתלב בקאסטים של "זינזאנה" ו"שבתות וחגים" האלמותית, ושיחק בהצגות בתיאטרון "הקאמרי". "הלכתי הרבה זמן בדרך הראשית", הוא אומר. "הופעתי בפריים טיים, אנשים היו מצביעים עליי ברחוב ומבקשים חתימות, ולמרות שהייתה לי המון עבודה הייתי מסתכל על מודעות דרושים בעיתונים בשאיפה למצוא עבודה אחרת. הרווחתי בסדר גמור, אבל כל הזמן חיפשתי משהו אחר". בסוף שנות ה-90, הוא מספר בלי לפחד לחטוא בקלישאתיות, מודעה אחת באותם עיתונים ובה הזמנה לקורס הסייר האינדיאני של ארגון "שומרי הגן" - שינתה את חייו. "לא יכול להסביר עד היום מה משך אותי בזה. הלכתי עם חבר, והרגשתי בבית. מאותו רגע נבנתה בתוכי ההבנה שחיי הולכים להשתנות".שומר הגן
הארגון, העוסק בהדרכה של מבוגרים וילדים לחיים מאוזנים יותר על בסיס מיומנויות של תרבויות ציידים-לקטים עתיקות, החל לנגוס לאט-לאט בנתחים גדולים יותר ויותר מחייו של פור. הוא נשאר בעיר, אבל יצא כמעט מידי שבוע להדרכות ביער, ואפילו עבר "ויז'ן-קווסט" – ארבעה ימי התבודדות במדבר ללא אוכל – שנועדו לסייע לו למצוא את הייעוד שלו בחייו.
הפרעת כסף וריגוש
כשצוללים לפרטים, נראה ששגרת חייו של פור לא שונה באופן מהותי מזו של האדם הממוצע. חוץ, אולי, מהעובדה שאין יום בו הוא לא קם בחמש כדי לתרגל יוגה קונדלין, מתוך אמונה שהמדרגה הראשונה לאושר היא מחויבות.
"אני מאמין שיותר קל למצוא את השמחה והסיפוק בדרכים הצדדיות. בדרך הראשית תמיד חשוך. זה חשוב שיהיה שם חשוך, כי יש שם את תהילה, ואח שלה ממון, והבנות דודות קופות גמל, חסכונות וקרנות פנסיה. לכולן אין אור משלהן, אבל הן מכוסות בחומר נוצץ ומבריק שזוהר כשאין אור אחר. הן מסמנות לך לאן ללכת".
יש רגעים של חרטה על הבחירה להתנתק מהצנטרום?"אני שומע לפעמים ראיונות ברדיו עם אנשים שיצא לי לעבוד איתם, כמו טוביה צפיר וזאב רווח, או אנשים בגילי, שצמחו בשנים שלי, כמו מודי בר און או טל פרידמן, שלמד שנה מתחתי באוניברסיטה, אבי גרייניק ועידן אלתרמן - שכן נשארו במיינסטרים, כל אחד בדרכו, אז יש איזה שהוא מקום שהאגו מתנפח ואומר 'גם אתה יכולת, ואתה יכול עדיין, לחזור ולהיות מפורסם'.
"אני תמיד מזכיר לעצמי שעמדתי בתחילת הסולם הזה של הפרסום, ובחרתי לא להישאר שם. אני מנסה לזכור תמיד את חוסר הסיפוק שהרגשתי, את הספק שקינן בי כל הזמן". יכול להיות שהאנשים האלה פשוט יציבים יותר ממך?"אין להם ספק שמה שהם עושים נכון, או שיש להם יכולת אדירה להתגבר על הספק הזה. אני היום לא מסוגל לעשות פרויקטים שלא מדויקים לי. אז אני עושה כמיטב יכולתי, אמנם לא מגיע קהל בכמויות של הקאמרי, אבל ביחס לפרינג' מגיעות כמויות יפות.
"הכי הייתי שמח אם היה קם גד אנדריי (שמו הנוסף – ע"ס), גאון כזה, שיודע מה הוא עושה יותר טוב ממני והיה מציע לי לשחק בתיאטרון שלו". גאון כזה שיוכל לקחת אותך, כמו שאתה, בחזרה למיינסטרים?"כן. לא הייתי עושה את ההצגות שלי במקום שבו יש פסטיבל מתנפחים ופינות ליטוף לבעלי חיים, כי יש מידה של עידון שהצגה צריכה. ההמולה הזו, הפרעת הכסף והריגוש, לא הייתה מאפשרת לאנשים לחוות את התיאטרון בצורה שאני רוצה שיחוו אותו. אבל אני לא פוסל לעשות דברים שיגרמו לקהל לבוא כדי לחוות את ההצגות שלי.
"שייקספיר היה גאון בעיניי, בגלל שהייתה לו יכולת להפנות תכנים מאוד מעמיקים לקהל הרחב. הקהל שלו היה קהל של תגרנים בשוק, נפחים וקצבים. הם היו מגיעים עם הבגדים המלוכלכים לתיאטרון כדי לראות את ההצגה, ובין הדברים המצחיקים שנועדו למשוך אותם, הוא היה מכניס פואטיקה"._________________________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- העיתונאי צור שיזף מצא אושר בכרם מבודד בדרום
