מעבדות לחירות: התעמתה עם משפחתה ויצאה לחופשי

"גדלתי כאחות קטנה לשלושה אחים שהתנהלו בבית כמו מלכים. אף אחד מהם לא נקף אצבע, אבל כולם אמרו לי מה לעשות. לא אהבתי את הגישה הזו של השייח' הסעודי, אבל מהר מאוד הבנתי שבמשפחה שלי, אם נולדת אישה, פשוט לא סופרים אותך.

"עשיתי הכל בשתיקה כי פחדתי, אבל בפנים הרגשתי תמיד תחושה חזקה של עוול. ערכתי שולחן, פיניתי שולחן, שטפתי כלים, ניקיתי את הבית, עשיתי קניות, ומעולם לא שמעתי מילה טובה. להפך. אני זוכרת שליבי נחמץ כשסיימתי לשטוף את הבית וביקשתי שלא ילכלכו, ושאלו אותי: 'למה לא ללכלך? מי צריך לבוא?' כאילו כל הטרחה והעמל שלי לא שווים כלום.

"הסתכלתי על אמא שקפצה תמיד לשרת את כולם, גם כשהיו כבר בחורים בוגרים, ולא הבנתי מדוע היא לא מתקוממת או לא חושבת גם עליי. בת מצווה, למשל, אפילו לא חגגו לי. התעוררתי בוקר אחד, אמא הוציאה לחם שאפתה במטבח, ואמרה: 'את יודעת? היום את בת 12', וזהו, זו הייתה בת המצווה שלי.

"הייתי ילדה עצובה, שותקת, חרדה. בכיתה ה' התחלתי לגמגם מרוב מצוקה, אבל המחנכת, במקום להתעניין ולעזור לי, קראה לאמא וגערה בה מדוע לוקח לי כל כך הרבה זמן להוציא מילה מהפה. הרגשתי שאף אחד לא דואג לי, שאף אחד לא אוהב אותי, ושאין לי על מי לסמוך שיבוא ויציל אותי. לא הייתה לי שום דמות שיכולתי לפנות אליה לעזרה.

"בגיל עשר ארזתי בגדים בשקית, התכוננתי לברוח מהבית, אבל נשארתי בסוף. לא היה לי אומץ ולא סמכתי על עצמי. הדימוי העצמי שלי היה כל כך נמוך. מאז שאני זוכרת את חיי אמרו לי איך להתלבש, מה לחשוב, מתי לצאת, מתי לחזור, ובעיקר נאמר לי לשתוק. כשרציתי לצאת לבלות, נתנו לי בבית הרגשה שאני עושה משהו זול. לא יכולתי לחוות שום דבר באופן טבעי, כמו שאר החברות שלי. זו הסיבה שגדלתי בהרגשה שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, שאני לא יודעת מה טוב לי.

"ועם כל זאת, במקום עמוק ופנימי ידעתי עוד משהו: שאני לא טיפשה, למרות מה שאומרים לי.

"יום אחד אחי הגיע הביתה עם חבר. הם התיישבו על הספה והוא שלח אותי מיד למטבח, להכין את הקפה שלו. אני לא יודעת מה עבר עליי באותו רגע, אבל בפעם הראשונה בחיי סירבתי. הלב שלי הלם בפראות כשאמרתי את המילים המפחידות ביותר שיכולתי לומר: 'לא רוצה'.

"שקט השתרר פתאום. אחי המופתע לא התכונן למרד הזה. הוא דרש כהרגלו שאעשה קפה, אבל אני התעקשתי. במושגים של החיים שלי אז, זה היה מעשה אמיץ ממש כמו להיכנס לתוך בניין בוער. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ, אבל כנראה שנמאס לי. פשוט נמאס.

"החבר ביקש ממנו לעזוב אותי, אבל אחי המשיך להתעקש. ידעתי שאשלם על כך מחיר כבד, אבל להפתעתי הוא לא דיבר על זה יותר.

"מאז אותו יום זז בי משהו. כאילו הוכחתי לעצמי שזה אפשרי ושאני לא חייבת לחיות תחת דיכוי. התחלתי לדבר, לענות ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו. הפסקתי לשתוק.

"התגייסתי לצבא, ואחרי כן נסעתי לחו"ל ועבדתי שנים ארוכות כאו-פר אצל משפחה אמריקאית. המעסיקה שלי הייתה פסיכולוגית, ויום אחד ראיתי את בעלה עומד במטבח, חגור בסינר גדול ושוטף כלים. זה טלטל לגמרי את עולמי. שם הבנתי בפעם הראשונה את רצח הנפש שחשתי.

"כשחזרתי ארצה החלטתי לגור בתל אביב ולטפל בעצמי. הדס יוסופוביץ, המאמנת האישית שלי, עזרה לי מאוד לשחרר דברים שהפריעו לי בחיים. לקח הרבה שנים עד שמחקתי את הדימוי העצמי הנמוך שהיה לי, אבל היום אני אדם שלם בפני עצמו".

השורה התחתונה:

"בזכות המדור הזה המשפחה שלי תיאלץ סוף סוף לראות אותי כאדם בפני עצמו, להקשיב לי, להתייחס אליי לראשונה ברצינות. הוריי ואחיי לא יוכלו יותר להשתיק את הצעקה הגדולה שנחנקה בתוכי כל כך הרבה שנים. אני רוצה שהם יידעו כי למרות היחס שספגתי אני בן אדם חופשי, עם עוצמה, שעומד על שלו ונלחם בכל עוול. ומאמהות שנמצאות במצב כזה אני מבקשת שיהיו אמיצות ויעזבו את הבית. דיכוי גברי לא יכול להתקיים אם אין לו שותפות".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

ומה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור:

• הצילה ילד ממוות וחולמת להפוך לאחות
• הכלב שנשאר נאמן גם לאחר מות בעליו