נדמה שרוב הנשים ימהרו לחשוב שמאחורי התפקיד יו"ר ארגון לנפגעי עלילה מינית ותלונות שווא עומד גבר עורך דין שייקח על עצמו את הייצוג של גברים אחרים שמואשמים בעבירות של הטרדה מינית ואונס – וכמו בכל חברה אנושית, לעיתים מואשמים גם שלא בצדק. אולם מי שבחרה לייצג את אותם הגברים היא דווקא אשה. עו"ד קרן דביר ברקוביץ' (37) מנהלת כבר חמש שנים יחד עם עו"ד דודי דניאל את הארגון שלקח על עצמו את הייצוג והתמיכה בגברים שאותם היא מכנה חסרי קול.

>> לעוד סיפורים על אנשים מרתקים, לחצו כאן

"יש קול נוסף שלא נשמע", היא מסבירה. "מלבד אשה שנאנסת – יש גם גבר ש'נאנס', ואין קול שמייצג אותו, ואם ישנו קול כזה, זה קול גברי. כאשר אשה זועקת זעקה של גבר, זה שונה מאשר כשגבר זועק זעקה של גבר. אני באה בתור אשה ואומרת 'סליחה, חוץ מאישה שנפגעת יש גם גבר שנפגע'. ואני סופגת לא מעט ביקורת, אני שומעת לא מעט תגובות מנשים פמיניסטיות שאומרות לי, 'את עושה עבודה מצוינת, אבל התבלבלת בצד – בואי לצד שלנו'. אני לא התבלבלתי. אני נחשבת כ'בוגדת' שבחרתי בצד השני – אבל ההפך הוא הנכון. אני כמובן בעד שוויון בין נשים לגברים, אך לצערי חושבת שהקול של הגבר כיום פחות נשמע.

"אני עושה את העבודה שלי, את מה שאני מאמינה בו - אני לא מקטלגת את העולם לנשים ולגברים. לאנשים נדמה שבגלל שאני אשה, אני אמורה לעמוד לצד הנשים תמיד ולחפות ולגונן עליהן. אבל אני מגיעה בתור אשה שאומרת: אני מבינה אותך בתור נפגעת, גם אני אנושית, אני יודעת מה זה וחוויתי את זה על בשרי – אבל אני יודעת שיש גם צד אחר, והצד הזה זקוק לייצוג ולהגנה. נשים מקבלות תמיכה – לגברים אין תמיכה. לגבר אין בית, אין לו איפה להיות. אני לא אוהבת את ההגדרות של הפמיניזם. אני עושה את מה שאני עושה כי אני חושבת שהצדק צריך לצאת לאור".

לוקחת ללב

עו"ד דביר ברקוביץ', נשואה פלוס שלושה ("הילדים לא יודעים בדיוק במה אני עוסקת, כמובן. הם רק יודעים שאמא היא עורכת דין"). בתחום הפלילי היא בחרה עוד בימי הלימודים, כשידעה שהיא מעדיפה עניין ואקשן על פני ניירת בלתי נגמרת. "לא ידעתי כמה אמוציות זה ידרוש ממני", היא אומרת בחיוך, "אבל הגעתי לפה – וטוב שכך. אני לוקחת את כל התיקים באופן אישי, אבל יש תיקים שאני לוקחת ללב עוד יותר, וכן, אני לוקחת עבודה הביתה וזה משפיע על ההתנהלות בחיים האישיים. אבל אני לחלוטין לא מתחרטת. אני מרגישה סיפוק עצום".

את הארגון הקימה דביר ברקוביץ' בעקבות הצטברות של מקרים רבים בהם הרגישה שהמשטרה והפרקליטות אינן מטפלות במצבים של מתן הודאה כוזבת על ידי נשים – מקרים שבהם תיקים נסגרים לא רק משום שאין די ראיות, אלא משום שהעדות של המתלוננת מתגלה כשקרית.

"כעורכת דין פלילית הגיעו אלי עוד ועוד לקוחות גברים. שמעתי את התלונות שלהם ואת הכאב שלהם", היא מספרת. "ראיתי את המצוקה שלהם והבנתי שאין שום מקום שמארגן ומאגד אותם, כמו שלנשים יש ארגונים שמאגדים אותן".

כדי להתחיל לעבוד ולסייע לאותם גברים במצוקה, ניסתה דביר ברקוביץ' להתחיל להבין את ממדי התופעה. "רציתי לקבל נתונים מהמשטרה ולהבין כמה מתלונות השווא אכן מטופלות כפי שדורש החוק", היא נזכרת. "בהתחלה המשטרה דחתה את בקשתי לקבל נתונים, אבל אחרי שהגשתי עתירה, הסתבר לי שבין השנים 2009-2010 נפתחו 940 תיקים בגין עבירה של מסירת הודאה כוזבת, אולם מתוכם רק 112 תיקים הסתיימו בהגשת כתב אישום כנגד המתלוננת. כלומר – רק נגד אחת מתשע נשים שנפתח נגדן תיק בגין הודעה כוזבת הוגש כתב אישום".

דביר ברקוביץ' טוענת כי המצב שבו לא מופעלת ענישה כנגד מתלוננות שהתגלה כי שיקרו, הוא מצב אבסורדי. "צריך ליצור מצב שיש בו הרתעה משמעותית. על המדינה להעמיד לדין מתלוננות שווא על הטרדה מינית מכל סוג שהוא. צריך לקבוע בחוק כי העונש שיוטל על המעלילה יהיה זהה לעונש שהקורבן עשוי היה להיענש בו אם היה נמצא אשם. רק ענישה כזו תביא לירידה, ואולי גם להיעלמות בבוא היום, של תלונות השווא. וכן, גם במצב של מילה כנגד מילה ניתן לבדוק את המהימנות של המתלוננת או של החשוד".

האם מצב שבו נשים יוכלו להיות מואשמות בתלונות שווא, לא יגרום להן לפחד להתלונן?

"המצב שבו מתלוננות שווא אינן נענשות אינו פוגע רק בנאשמים, אלא גם באמון שניתן למתלוננות עתידיות אחרות. הנפגעים הם לא רק החשודים, אלא המערכת המשפטית כולה. נכון, ייתכן מצב שנשים יחששו להתלונן, אבל יחד עם זאת יש צורך בראייה רחבה של התופעה, ויש צורך לנקוט בפעולות שישמרו על האיזון העדין שבין ענישה מרתיעה של עבריין מין – אל מול חזקת חפותו. כרגע החוק הוא בלתי מאוזן. אני גם בעד החמרת ענישה של עברייני מין - ועם זאת לשמור על חפותו של אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו".

מה היית ממליצה לאשה שהוטרדה מינית?

"אמליץ לה להתלונן. מי שחוותה את זה – חייבת ללכת לתחנת המשטרה ולהתלונן. זה סבל וזה קשה, אבל צריך לעשות את זה, ואני יכולה גם להבין את אלה שבוחרות שלא להתלונן. זה לפתוח פצעים, וזה מאוד לא קל. אבל צריך לזכור שגם אלה שבוחרות לא להתלונן זוכות לתמיכה מהסביבה".

אמרת שאת יודעת מה זה, שחווית זאת על בשרך. מדוע לא התלוננת?

"אני מייצגת אג'נדה. אני לא רוצה לדבר ברמה האישית".

משבר אמון

נדמה כי כמעט בכל רגע נתון מתפרצת אל התודעה הציבורית פרשה חדשה של הטרדה מינית מצד ידוען כזה או אחר; שרים, עיתונאים, זמרים ונשיא אחד – כולם הועמדו למשפט ציבורי – נגד חלקם התיקים נסגרו, ואילו אחרים מבצעים מאסר בפועל. השר סילבן שלום נחקר השבוע בחשד לביצוע מעשים מגונים וניצול יחסי מרות כלפי עובדת שלו.

"אני לא מכירה את התיק ולא ראיתי את הראיות", מזהירה יו"ר הארגון, "אבל זה בדיוק המקרה שהמוכיח את הצורך בארגון ואת הנגע החברתי שקיים. נראה שמדובר בתיק מאוד בעייתי. יש כאן התיישנות של 15 שנה, וצריך לבחון אם אין פה אינטרסים ושיקולים זרים, שמובילים לכך שהתלונה מופיעה דווקא עכשיו".

דביר ברקוביץ' מסבירה שחלק מהמאבק לחפות הוא לא במישור המשפטי, אלא בזה הציבורי. "הארגון מספק גם תמיכה פסיכולוגית. את השם הטוב של גבר אי אפשר להחזיר – יש אות קין שנדבק בו אפילו שהוא כבר זכאי", היא טוענת. "אפשר לראות את זה גם בתקשורת – אנשים שהתיקים נגדם נסגרו, אבל איפה הם היום? התקשורת עסוקה רק בצהוב: היא מדווחת כשמישהו נכנס לכלא, אבל למי אכפת ממנו כשהוא יוצא מהכלא?"

היא מסבירה שהפגיעה באדם אינה רק במישור המשפטי, וכי לעצם התלונה במשטרה והטיפול בחשוד יש השלכות מרחיקות לכת על חייו האישיים ומצבו הנפשי. "יש לי לקוח שסיפר לי שהוא פוחד היום להיות בקשר עם אישה, פוחד להיות בזוגיות. ייצגתי גבר שהגרושה שלו התלוננה עליו שהוא אנס אותה. הוא אומר שהיום לא מצליח להאמין יותר בנשים, אין לו קריירה ואין לו משפחה".

האם את מייצגת כל גבר שמואשם בהטרדה מינית?

"אם תהיה לי טיפה של ספק בגבר, אם מגיע אלי גבר למשרד כשאני יודעת שהוא עשה את זה, או שהוא יפלוט בטעות שהוא עשה את זה – אני בשום אופן לא אייצג אותו. אני בודקת כל לקוח, ולא הסכמתי לייצג לא מעט אנשים. אני מייצגת רק אנשים שאני מאמינה בחפותם – ובשבילם אני באמת נלחמת".

יש גבול

דביר ברקוביץ' מסבירה כי לא מעט מן העוול שנגרם לגברים הוא פועל יוצא של ההגדרה המעורפלת של ההטרדה המינית, שהוגדרה בחוק בשנת 1998. "הבעיה היא שאף אחד לא יודע מה היא הטרדה מינית. אני בדקתי את החוק מכל הכיוונים ולא הבנתי", היא אומרת. "וגבר, יודע מה זו הטרדה מינית? גבר יודע שאם הוא מבקש היום מאישה פעמיים לצאת איתו לסרט והיא מסרבת זו הטרדה מינית? בעיניי כשאני נכנסת למעלית ומישהו מסתכל עליי ואומר 'איזו יפה את', זה בסדר גמור וזה נעים. אבל בשביל אישה אחרת זה יכול להצטייר כהטרדה – זה נורא אינדיבידואלי. קשה מאוד לצייר את הקו בין אסור למותר".

היא אינה מבטלת לחלוטין את ההבדלים בין נשים לגברים, ומסכימה כי נשים יכולות בהחלט להשתמש בנשיות שלהן, אבל שזה מייצר מצב בעייתי. "אני לא חושבת שלאישה אסור להשתמש במיניות ובנשיות שלה – אבל עם גבול מסוים", היא אומרת. "אבל השאלה היא איפה עובר הגבול, והבעיה היא שזה מאוד אינדיבידואלי, כי אצל כל אישה הגבול הוא שונה – אחת יכולה להרגיש שאם מישהו מחמיא לה במעלית, זו כבר הטרדה".

דביר ברקוביץ' מסבירה כי מצב שבו אמונה של המערכת ניתן באופן מידי לנשים, פוגע למעשה בכלל ציבור הנשים. בעקבות המצב שנוצר, לטענתה, ישנם גברים רבים שנמנעים להעסיק נשים, מחשש שאלה ינצלו את כוחן ויעלילו עליהם במידה וירצו לסחוט אותם לשם קידום או בצע כסף. "לא מעט אנשים במעמד ציבורי אמרו לי שהם לא מעסיקים נשים", היא מספרת. "הם אמרו לי 'כל הכבוד לך שאת אישה שלוקחת את זה על עצמה, כי אצלי בלשכה לא תעבוד אישה'. בסופו של דבר מי שנפגע זה גם כלל ציבור הנשים, שמופלות בקבלה לעבודה".

___________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: