אחר הצהרים, באחת הגינות בעיר שלי, העמוסה בילדים. גיא על הכתפיים שלי ואנחנו עושים את דרכנו לפגוש חבר. לצדנו מתקדם לאיטו גבר צעיר עם מבט נחוש, אבל בלי ילד. זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו. הוא מסתובב הרבה בגינה הישנה שליד הבית שלי. באופן מוזר, אני רואה אותו גם ליד הכניסה לגן של גיא בבקרים, משהו כמו 3 פעמים בשבוע.

הוא נכנס לגינה, כולו חיוכים, אומר שלום להורים. מתיישב על אחד המתקנים וקורא "אח, איזה ילד חמוד!" ומלטף אחד. "ואוו, איזו ילדה מקסימה", מרים אחרת ומנשק. זה אולי נראה כך, אבל הוא לא מכיר את הילדים הללו, גם לא את הוריהם ברוב המקרים. הוא ניסה את זה פעם אחת עם גיא לפני שנה וחצי.

אז אני יכול להודיע בהתלהבות שירינו את יריית הפתיחה למיזם "סופר דאד", באירוע ראשון שהתקיים בתל אביב. לכל מי שחי בבועה, סופר דאד הינו ליין של אירועים לאבות בלבד, שמטרתו קידום השיח האבהי בישראל. כתבתי על זה יותר באריכות כאן. הוא קם מתוך ההבנה שבכדי שתהליכים ייכנסו לתנועה, אבות ייתפסו כמטפלים שווים בילדים, יצליחו להשתחרר בזמן מהעבודה בכדי לראות את המשפחה ויקבלו את חופש הבחירה לקחת את המסלול שלהם בחיים (בניגוד לזה המוכתב) - צריך להתחיל מלהציף ולדבר על הסוגייה. כך החלטנו להרים ליין אירועים שכל מטרתו הוא להפגין את הנוכחות של האבהוּת המעורבת בחיי היום יום שלנו. וגם ליהנות על הדרך.

הבחירות המוניציפליות בפתח וכולנו שאננים. פרט כמובן למי שמתעצבן מהמשפט הזה או לחילופין מהנהן בהבנה מהולה באכזבה. אלה מן הסתם מבינים את גודל העניין, אך בעוד חלקנו תופסים את הראש בין הידיים ומקווים לעתיד טוב יותר לעיר שלנו, אחרים בכלל לא מבינים מה אנחנו מתרגשים. "מה כבר יכול ראש עיר לשנות?" שואלים אותי. ומצד שני, שמעתי את אותה השאלה גם בבחירות לראשות הממשלה.

אז זהו, שראש עיר וחברי מועצה יכולים לשנות ה-מ-ו-ן. הם יכולים לדאוג למספיק כיתות, בתי ספר, גנים. הם יכולים לדאוג למספיק אנשי חינוך כשיש מחסור תקציבי של משרד ממשלתי.

זה כבר כל כך הרבה זמן, שאנחנו מתקשים לספור את הימים, להיזכר מתי הכל התחיל, היום בו נפלנו בשבי. הימים טרופים וכל יום דומה לרעהו. בשלב מסוים אפילו החריטות על הקירות פסקו. אנחנו לא עוברים עינויים, אבל קשה לומר ששובינו שומרים על חוקי אמנת ז'נבה.

כל יום רצוף במשימות חסרות תכלית ברצף בלתי פוסק, לעיתים בלי שבא דבר לפינו לאורך כל היום. עוד משימה ועוד משימה. עושה רושם שמטרתן אחת - התשה. בלי הכנה מוקדמת מתחילים תחקירים. שום תשובה אינה טובה דיה. ה"למה?" הבא נמצא מיד בסוף כל משפט, מאיים לערער את שפיותך. כל ניסיון בריחה נידון לכישלון. כל תקשורת עם העולם החיצון היא קצרה, חסרת משמעות ושכרה לבטלה.

החגים שוב הגיעו. זמן לכל המשפחה לשבת ביחד. פסטורליה, אוכל, נוסטלגיה. הפרסומאים שוב פונים אל כל אם רעננה לסור אל הסופר ולקנות ממיטב מוצרי המזון, הניקוי והמתנות לחג. כל ראשת משפחה תשוויץ שוב במניין השעות אותן בילתה לצד הכיריים ובמניין המנות אותן הפיקה בתהליך. שוב יתכנס כל האתוס הישראלי תחת כנפי האמהוּת הישראלית. ולא שיש בזה רע, זו פשוט רק חלק מהתמונה. החלק אותו אנחנו בוחרים להחיות שוב ושוב בשיח שלנו. חלק חשוב, אבל רק חלק.

רבותיי הגברים, האבות, מחקרים על גבי מחקרים מראים לנו שאנחנו שם. רובנו הגדול נמצא בחיק משפחותינו, בנפשותנו ובגופנו. זה מוכח.

קחו נשימה עמוקה. הנה זה מגיע. שנת הלימודים מתחילה. אמנם אנחנו משתחררים מתפקידנו כליצנים ומשרתים, אך אנחנו נפגשים עם סט חדש לגמרי של דאגות – הפקדת האוצר בידיו של מישהו אחר. לפעמים מדובר במוסד חדש לחלוטין, גן ילדים שאנחנו רק יכולים לנחש שיטיב עם ילדינו. וכמובן שאנחנו מודאגים. ויותר מזה אני יכול לומר לכם, מודאגים בצדק. הרי בינינו לבין עצמנו אנחנו יכולים להודות – אין לנו מושג מה באמת קורה בגן כשאנחנו לא נמצאים. אנחנו לא יודעים כלום על הגננת מלבד מה שהיא רוצה שנדע. והאמת היא שהגרוע מכל יכול לקרות וקורה על בסיס יומיומי. עכשיו רק נשאלת השאלה, איך למנוע את זה מלקרות לילד שלי?

פעם ראשונה בגן. הוזמנו לאסיפת הורים לפני תחילת השנה. ילד ראשון, נכנס לגן לראשונה, גיל מבוגר יחסית. עם כל הניסיון שלי עם גנים מרגיש קלולס לגמרי. מגיעים בזמן, מתיישבים על כיסאות הפלסטיק הקטנים. לאט לאט החדר מתמלא פרצופים. הורים שיהיו איתי בקבוצה של הילד. לא מכיר אף אחד. ערב שלם עובר עם הסברים לגבי כללים וחוקים, על תוכניות חינוכיות וגישות פסיכולוגיות, עד שאנחנו מגיעים לשאלה שאני מחכה לה "יש מתנדבים לועד?"

"אני!"

אופס, קפצתי מהר מדי? למשך דקות ארוכות עושה רושם שאני לבד בועד, עד שסוף סוף מצליחים לשכנע את האמא משנה שעברה להצטרף אלי.

זה מה שאני אוהב בכם, שאתם מעורבים. באמת. הפוסט האחרון שלי (אני לא פמיניסט) הסתובב סביב נושא אינטלקטואלי גרידא, לא סיפורים, לא רכילויות ולא פרובוקציות. אינטלקט. ובכל זאת, קיבלתי כל כך הרבה תגובות לגביו בפייסבוק, במייל ואפילו בטלפון.

כל זה גרם לי לחשוב על שני דברים. הראשון, הנושא חשוב, באמת. הגדרת התהליך המחזיר את האבות אל המקום הלגיטימי שלהם בתוך המשפחה הוא עניין מהותי. הדבר השני שהבנתי, הוא שלא רק שלא הסברתי כמה דברים כהלכה, אלא גם טעיתי בעניין מהותי מאוד. אני לא אמתח אתכם הרבה ואגש מיד לנקודות שחשוב לי להבהיר ולתקן באשר לדברים שנאמרו בפוסט הקודם.

אני לא פמיניסט?

זורם לכיוון השני לחלוטין

בואו נעצור שנייה ונאמר, למען הסר ספק, כי אני בהחלט אחד מתומכיה של המהפכה הפמיניסטית ואהיה בצדה של כל מהפכה הדורשת שיוויון ומיגור אפליה, אבל יחד עם זאת, זה לא מה שאני עושה כאן. בואו נתעכב לרגע על המילה פמיניזם.

אצלנו יוצאים לחופש רק באוגוסט. אנחנו עוד קטנים מדי לחינוך הציבורי והגן שלנו עוד סוחב את יולי. והנה מגיע התכנון הכלכלי. חופשות? בילויים? שינוע ואחסון של 3 ילדים? אוכל בחוץ? ראבק, אפילו הים כבר עולה כאן כסף! בין לבין שורות התקציב השונות מתחמקת לה שורה מעצבנת במיוחד. תשלום לגן. תשלום לגן? לא אמרנו הרגע שהם לא הולכים? אז זהו, שלגן משלמים כל השנה.