טיול בשכונה כמוהו כביקור בספרייה; נסחפתי? ממש לא. פרויקט מיוחד לשבוע הספר (כולל פתיחות אהובות, שורות שיר וסיום חלומי)
ספק אם מי מרוכשי הזיתים-גבינות-לקרדה, המצטופפים בתורים במעדניות ברחוב לוינסקי, העלה פעם על דעתו שאלחנן ליב לא היה סוחר מצליח אלא איש ספר; עיתונאי ובעל טור, ממקימי הוצאת הספרים "מוריה" (לימים הוצאת דביר). מעניין, אגב, אם היה מסכים למדיניות "ארבע במאה גרם גרעינים".
כותב שנון לוינסקי, אם כי לא בהיקף ציוץ עכשווי של 140 תווים.
וכך נפתח מדורו "רשימות ומעשים", שפורסם בכתב העת השִּׁלֹחַ, בשנת תרנ"ז, שזה 1897:
"מאמין אנכי בגלגול הנפש.
אחרי שנציגי נבחרת הכדורגל של גרמניה ביקרו, רגע לפני פתיחת היורו, באושוויץ בירקנאו, כפי שהדגיש אלי אילדיס, אי אפשר לטעון שאין לנו חלק בטורניר. אנחנו משתתפים. בדרכנו, כמובן.
מתים על כדורגל, גם אם הניסיון המעשי שלנו כולל בעיקר האזנה לקריאות הכרוז מאיצטדיון בלומפילד הסמוך, פיצוח גרעיני חמניות וצריכה אובססיבית של מדורי ספורט.
אוויר לתשעים דקות אין לנו, אבל כדורי-כאילו יש בשפע.
והרחובות נראים כל השנה כמו חדר הלבשה של נבחרת לפני ביקור האפסנאי. יש גרביים.
מגבות.
וכפכפים למקלחת, אם צריך.
למרות שבאזור פלורנטין פועלים כמאה בתי דפוס, לא נראה שקו 18 יהיה עמוס בימי שבוע-הספר הקרוב בתושבים שיעשו, לפנות ערב, את דרכם אל הדוכנים בכיכר רבין. וזה לא שלא עושים אצלנו אהבה בלשון. להפך. מלאכת הכתיבה אהובה עלינו מאוד. ברחובות שלנו פזורות מטאפורות:
אוהבים משחקי לשון.
גם חריזה.
מודעים למשלבי השפה וקשובים לסלנג.
ערים לקיומם של סימני פיסוק.
מקפידים על איות.
מנסחים אמיתות קיומיות מטלטלות.
ואפילו מעודדים קריאה.
אבל אין מנוס מלהודות: ספרים לא ניצבים בראש סולם העדיפויות השכונתי. גם אם מישהו נדלק על מוראקמי.
הדבר השני הכי מרגיז בהליכה ברחוב זה לחטוף טיפת מי מזגן על הראש. (הראשון? לדרוך על מוקש, כמובן). למוקשים עוד נגיע, היום אנחנו רוחצים במי מזגנים. וגם בתחום הזה, מתברר, לכל אחד יש דרך משלו להגיד שלום.
1. שיטת העץ
שיטה פשוטה: תופסים עץ, מותחים צינור. העץ סוחב את הצינור ובתמורה מקבל מים. דיל הוגן.
2. שיטת הכסת"ח
"המזגן נוזל", הוא צועק. "מה הבעיה", היא עונה, "תשים כוס".
3. שיטת הקטטר
לא דורשת הסבר מיוחד. בקבוק, צינור. בינגו.
אם כי גם כאן יש ניואנסים. למשל, המתוחכם: אינסייד אאוט קוראים לזה
עשרה קבין של "אבק כוכבים" ירדו לעולם. הרחובות שלנו לקחו תשעה, אבל רק של אבק. לא פשוט לתפוס כאן פרצוף מוכר, למרות שפעם ראיתי את יאיר לפיד.
הכוכבים מגיעים הנה בדרך כלל בתצורה אחת: מודפסים. ושמור להם תפקיד אחד: מקדמי מכירות.
בר רפאלי למשל, בתבלינים.
אל פצ'ינו, ממול, בפיצוחים.
סקרלט ג'והנסון משווקת שמפניה.
בראד פיט וג'ורג' קלוני קורצים לחתנים.
והמלך הנרי השמיני אמור להדליק רוכשי מזרונים.
סנדי בר ועתי שולברג מכרו טריקו. אבל זה להט בקיץ שעבר.
איילת זורר מוכרת עכשיו. וגם זה מריח כמו הקיץ דאשתקד.
מדונה, מספרים מדורי הרכילות, עשתה את הלילה בצפת. אם זה נכון, יכולנו לחסוך לה את הנסיעה הארוכה. קברי צדיקים אין לנו, ולהשתטח משתטחים כאן רק שיכורים על מדרכות, אבל תורת הסוד לא זרה לרחובות שלנו.
יש אצלנו עושי נסים.
בקשות מוצפנות במרזבים ודלתות.
רמזים ובני רמזים נשתלים בכל חור.
גומחות קורצות בסתר.
אותיות קדושות מתנוססות ברבים.
סימני משיח פזורים על האספלט.
גברים צעירים, וזה רק דרך אגב, לא חסרים.
ולכל צרה יש תיקון. גם למעוכבי חיתון ומבקשי זיווג הגון.
סרטים אדומים יש בשפע.
למרות שכמה מהקוראים התקוממו בתגובותיהם נגד הקביעה שפלורנטין סובלנית יותר משכנותיה כלפי הפליטים ומהגרי העבודה, הבוקר נמצאו חיזוקים לטענה.
1. הסיור
מכיוון שסלינו מזמן לא על כתפינו וראשינו אינם עטורים בזרים, אנחנו חוגגים עם ירקות כל השנה בדרכנו האורבנית, על המדרכה.
לפעמים בכמויות.
לעתים בתפזורת.
ולפעמים ביחידות בודדות.
ביום טוב דובדבן מחייך מן האספלט.
פעם עגבניה קרצה על הבוקר.
ופעם מישהו השאיר תפוח לקינוח.
במחלקת מוצרי החלב, יש להודות, אנחנו פחות חזקים, אבל גם בזה הרחוב יודע לחגוג.
2.
במונחי ימין-שמאל פוליטיים, קשה לזהות ברחובות פלורנטין עמדות מובהקות. כשזה מגיע למעורבות חברתית, הקירות מדברים הרבה יותר ברור, וכשזה מגיע ליחס לזרים פלורנטין רחוקה מאוד משכנותיה, שפירא והתקווה.
בימי המאבק נגד גירוש ילדי הזרים התמלאו רחובות השכונה בכתובות למניעת הגירוש. דמות הילד מניף הידיים, אייקון השואה, שמתנוססת במרכזן, ביססה משוואה ברורה.
הקללה בני זונות נאצים, שחוזרת בלא מעט מקומות, ממשיכה את הכיוון הלוחמני, והכתובת "משטרת ההגירה = גסטאפו ציוני" לא מותירה מקום לספקות.
אין לי מושג מה קורה עם מדד הנדל"ן, לא מבינה בזה. אבל אם לשפוט לפי ההתרחשויות ברחובות השכונה, הסוס הזה דוהר באמוק. 14 פרויקטים מוקמים, בטווח של עשר דקות הליכה, בצונאמי של רעש ואבק, מחסור במקומות חנייה, הפרעה קשה להולכי הרגל וסיוט מתמשך למשלמי הארנונה.
לחצו על המפה כדי לצפות במיקומי הפרויקטים בפלורנטין
על רחוב פלורנטין נבנים ארבעה בניינים: בפינת הרצל (מוסיפים קומות על בניין קיים), בפינת שטרן, במרכז הרחוב (בית מספר 11) ובפינת אברבנאל.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.