אחרי שנציגי נבחרת הכדורגל של גרמניה ביקרו, רגע לפני פתיחת היורו, באושוויץ בירקנאו, כפי שהדגיש אלי אילדיס, אי אפשר לטעון שאין לנו חלק בטורניר. אנחנו משתתפים. בדרכנו, כמובן.
מתים על כדורגל, גם אם הניסיון המעשי שלנו כולל בעיקר האזנה לקריאות הכרוז מאיצטדיון בלומפילד הסמוך, פיצוח גרעיני חמניות וצריכה אובססיבית של מדורי ספורט.
אוויר לתשעים דקות אין לנו, אבל כדורי-כאילו יש בשפע.
והרחובות נראים כל השנה כמו חדר הלבשה של נבחרת לפני ביקור האפסנאי. יש גרביים.
מגבות.
וכפכפים למקלחת, אם צריך.
יש לנו גם התמחות מיוחדת בנעלי ספורט משומשות.
לפעמים קופסה ריקה מלמדת על מה שהתחדש.
ואחותה המלאה על מה שהתיישן.
המבחר אצלנו רחב, וניכרים בו מותגים אופנתיים.
בניגוד לבתי הקברות, פח האשפה של ההיסטוריה מלא בנעליים שדווקא היה להן תחליף.
ובערימות של כאלה שניסו וניסו עד שנשחקו ונשכחו בצד הדרך.
באזורי פח האשפה, אגב, יש לנו מה לתרום גם לשיח הסטריוטיפי והמאוס בנושא הפערים הג'נדריאליים במהלך טורנירים ממושכים.
מכיוון ששחורים של אחרים לא דורכים לנו על הרגליים, בחודש הקרוב אנחנו מוזמנים לאפסן את הגזענות ולקפל את סמלי הפטריוטיות.
להתרכז במה שאנחנו הכי טובים בו: לצפות, לשתות ולדפוק קופה.
מי שאין לו חשק לצאת, יכול להסתייע בשירות חדש שהושק אצלנו זה עתה:
כך שמובטחת לנו לפחות:
אין מקום לדאגה. במקרה של התרגשות יתר, יש לנו שירות מיוחד:
לוטוגוצים שכמותנו. אנחנו חי, חי, חי, ומישהו אחר חוגג עם הגביע.
אבל למה להכביד? יאללה תפוצ'יפס.