טיול בשכונה כמוהו כביקור בספרייה; נסחפתי? ממש לא. פרויקט מיוחד לשבוע הספר (כולל פתיחות אהובות, שורות שיר וסיום חלומי)

לוינסקי. א' זה אלחנן. ל' זה ליב

ספק אם מי מרוכשי הזיתים-גבינות-לקרדה, המצטופפים בתורים במעדניות ברחוב לוינסקי, העלה פעם על דעתו שאלחנן ליב לא היה סוחר מצליח אלא איש ספר; עיתונאי ובעל טור, ממקימי הוצאת הספרים "מוריה" (לימים הוצאת דביר). מעניין, אגב, אם היה מסכים למדיניות "ארבע במאה גרם גרעינים".
כותב שנון לוינסקי, אם כי לא בהיקף ציוץ עכשווי של 140 תווים.

וכך נפתח מדורו "רשימות ומעשים", שפורסם בכתב העת השִּׁלֹחַ, בשנת תרנ"ז, שזה 1897:
"מאמין אנכי בגלגול הנפש. איש יהודי אי אפשר לו שלא יאמין בגלגולים, אחרי כי עיניו הרואות את התמורות והשינוים בחייו וכמה גלגולים יתגלגל עד שיגיע לסוף כל הגלגולים ­­­– לגלגול מחילות... אבל אם יבוא אדם ויאמר לי, כי הגלגול משנה את האדם... לא אאמין לו; לפי שמעודי לא ראיתי טיפש מתגלגל בחכם, רשע בצדיק, מתחסד בלאומי, נבל בנדיב, קמצן בפזרן וכדומה; אלא מי שהיה טיפש בגלגול ראשון בוודאי כך יהיה גם בגלגולים הבאים ורק את צורת טפשותו ישנה לפי המקום והזמן ולא פנימיותה ותוכנה. אם בגלגול ראשון, לדוגמא, היה שוטה בחרוזים, והיה בגלגול שני שוטה בפרוזא פשוטה: השטות אמנם אחת היא. וככה, חביבי, גם בנוגע ליתר המתגלגלים".
ספק אם האמין שכך יתגלגל זכרו.

שיק או שוק

לוינסקי לא לבד. בניגוד לאופיים ולתדמיתם הפריקית/ קולית/ מג'ויפת של רחובות השכונה, שישה מהם קרויים על שם אנשי רוח; סופרים ועיתונאים, ו-11 על שם רבנים חשובים, פוסקי הלכה ומקובלים נודעים. שני רחובות נוספים קרויים על שם יצירות ספרותיות. אפשר, אם כך, להסכים כי המטייל ברחובות פלורנטין כמו פוסע בין מדפי ספרייה; מתוזז, בבלי דעת, בין ארון הספרים היהודי לאוצר העיתונות בבית אריאלה.

האם מוסווה כאן איזה מסר ציוני?

סביר להניח שאיש מקורבנותיו של פקח החנייה החרוץ ברחוב פלורנטין לא העלה אי פעם בדעתו שלדוד פלורנטין, שעל שמו קרוי הרחוב, צפו בילדותו בסלוניקי עתיד גדול ברבנות. אלא שבניגוד לציפיות דוד הפך לעיתונאי; ערך כמה וכמה כתבי עת אידאולוגיים וגם עיתון יהודי, שנהג לשתול בו, במסווה, ידיעות הנוגעות לפעולות ציוניות. זה היה מזמן. פלורנטין הלך לעולמו ב-1941.
אבל הנה סוכריה: נכדו, משה פלורנטין, הוא לא רק פרופ' ללשון באוניברסיטת תל אביב אלא גם חבר האקדמיה ללשון העברית; ולא סתם חבר, אלא שהשנה התמנה ליו"ר הוועדה למילים בשימוש כללי. זו הוועדה שקבעה שזפזופ הוא שלטוט, סטארט-אפ זו חברת הזנק וקרוטונים הם צנימונים.

למי קראת פלורנטין?

גם הוועדה של הנכד משה לא תצליח להסביר את הכפילות התמוהה, לפיה הרחוב פלורנטין קרוי על שם סבו, דוד, ואילו השכונה כולה קרויה על שם פלורנטין אחר, סולומון, שהיה בכלל קבלן.
וכך אמר משה פלורנטין בראיון: "אני רואה מדי פעם את הנכד של סלומון, דובי פלורנטין. הוא פעם אמר לי: 'אתה יודע, זה לא בסדר, אנשים חושבים שהשכונה היא על שם סבא שלך'. אמרתי לו: 'מה אתה מבלבל את המוח, מצדי, אני אקח את השכונה כולה, ואתה תיקח רק את הרחוב".
סבא דוד לא היה מתעסק בזה. "מטבעו בורח הוא מן הפרסום", נכתב עליו ב"דואר היום", ב-1931, "והרדיפה אחר כבוד איננה כלל מתכונתו".

קומפורט לבליינים, קומפרט להסטוריונים

מה שנכון לרוכשי הלקרדה ברחוב לוינסקי ולחוטפי דוחות החנייה ברחוב פלורנטין, נכון בוודאי גם לרקדני סוף השבוע במועדון הקומפורט. וזו ממש פצצה: לרחוב בכלל לא קוראים קומפורט, כשם המועדון, אלא קומפרט, על שמו של ליאופולד קומפרט, שהיה סופר ועורך עיתונים, יהודי, יליד צ'כיה, בן המאה ה-19, שהיה בצעירותו כל כך עני עד שפעם הלך ברגל לווינה כדי למצוא פרנסה, או במלים אחרות: לחפש עבודה.

גורלו שפר עליו. אחרי שהיה מורה פרטי ופרסם, כפרילנס, פיליטונים בעיתונים, נשא אשה אמידה והתקבל לעבודה בבנק. התבססותו הכלכלית, למדתי בוויקיפדיה, אפשרה לו להתפנות ליצירה ולעבודה ציבורית, עד כדי כך שנעשה חבר במועצת העיר וינה ופעיל במיוחד בענייני חינוך. ב-1886 הוא נפטר, והותיר אחריו עננה של אי בהירות ברחוב המבקש להנציחו.

אוריאל אקוסטה או אקוסטא היה ביישן

גורל אחר לגמרי נפל בחלקו של אוריאל אקוסטה. לבאי בית אוריאל, סוג של אולם אירועים ברחוב הקרוי על שמו, לא מומלץ לשמוע את סיפורו הטראגי רגע לפני שהם נכנסים לנשנש מהמיטב שמציעות חברות הקייטרינג בשמחות יוקרתיות.

אקוסטה, שחי במאה ה-17, היה פילוסוף אמיץ ואומלל. במסה שכתב, "אחת עשרה התזות", העז לתקוף את עיקרי היהדות הרבנית, שכבר אז החטיפה טוב טוב למי שלא סר למרותה. אקוסטה הוחרם ונודה. ובמסה אחרת שלו, "דוגמת חיי אדם", גולל את שברון לבו.

וכך כתב (לא ממש בפסקת הפתיחה, אבל קרוב אליה מאוד): "...כל כך הייתי נוטה לרחמים, עד כשהיו מספרים לי מצרתם של אחרים, לא יכולתי בשום אופן להבליג על דמעותי. הביישנות היתה נטועה בקרבי מילדותי ולא הייתי ירא מפני שום דבר כמו מעלבון... שנאתי תכלית שנאה את התקיפים וגסי הרוח שמתוך בוז וכח אגרוף היו עושים עוול לבני האדם; אני, להיפך, שאפתי לעמוד לצד החלשים והשתדלתי להתחבר אליהם. בעד האמונה סבלתי בחיי נוראות לא יאומנו".
אחרי כל זה הוא התאבד.

הכניסה לסמטת "אלוף בצלות" מרחוב השוק. לאן נעלם אלוף שום?

לצעירים ברוחם, שם הסמטה הקצרה המחברת בין רחוב הרצל לרחוב השוק, "אלוף בצלות", אולי יצלצל מוכר מאיזה מקום. אה, כן, זה סיפור של ביאליק (חיים נחמן).
וכך פתח המשורר הלאומי את סיפורו המחורז: "בֶּן אַחַד הַמְּלָכִים יָצָא בָאָרֶץ לְשׁוּטוֹ, / לְמַעַן אֱסֹף חָכְמָה וָדַעַת וּלְשִׂימָן אֶל-יַלְקוּטוֹ". (הניקוד באחריות ויקיפדיה).
הסמטה היא בעצם חניון, כפי שמראה השלט בכניסה אליו מרחוב הרצל:

איפה היה המגיה, כשהגיעו לניקוד?

את חרוזיו של נ נ נחמן ביאליק מחליף, על אחד מקירותיה המטים לנפול של הסמטה, שיר של משוררת הרחוב ניצן מינץ. על השאלה האם גם אותו אסף בן המלך אל ילקוטו, לא יוכל להשיב גם מי שקרא את "אלוף בצלות ואלוף שום" עד סופו.

החריזה עברה מהעולם

רחוב נוסף בשכונה קרוי על שם יצירה ולא על שם יוצרה.

מי היה הרבי מבכרך?

זהו רחוב הרבי מבכרך. וזו חשיפה (לא ראשונה): אין ולא היה רבי מבכרך. הרחוב קרוי על שם נובלה בשם זה של המשורר היהודי גרמני, היינריך היינה, שהתנצרותו מעוררת המחלוקת, מנעה ממנו במשך שנים רבות לזכות ברחוב על שמו.
וכך כתב היינה באחד משיריו (תרגם משה גנן): "הרעילו את לחמי/ כוסי מילאו בסם/ יש מי באהבה/ יש מי בשנאתם// אך ציערה מכולם/ מילאתני דאבה/ זו אשר לא שנאה/ אך גם לא אהבה".

לא שונאת, לא אוהבת. ציור קיר ברחוב הרבי מבכרך

את הרצל (תיאודור, בנימין, זאב) מכירים, סביר להניח, גם אלה שצופרים בעצבנות בפקקי התנועה ברחוב הצפוף הקרוי על שמו. אך מי מהם יודע מה היו השורות האחרונות ב"אלטנוילד" שלו?

אותו כל אחד מכיר

לא, הם לא היו "אם תרצו אין זו אגדה".
וכך חתם חוזה המדינה את ספרו הנודע (תרגם נחום סוקולוב, מצפון העיר): "אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים. כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום".
לא בימינו, תאודור. מי חלם על שלט הפרסומת הזה לריקוטה פרסקה?

העיקר שגד שמח

הצומת, שמאחל "גד שמח" לעוברים והשבים, מפגיש את ארונות הספרים החילוני והיהודי. הרב יצחק ידידיה פרנקל היה הרב הראשי של תל אביב וחתן פרס הרב קוק לספרות תורנית, ובתו נשואה לרב לאו. הרחוב הקרוי על שמו הוא, כאמור, אחד מ-11 רחובות בשכונה הקרויים על שמות רבנים, מקובלים ופוסקים נודעים, אם כי קצת פחות בקרב מחללי השבת, המבלים במועדונים והברים הרבים הפועלים בהם.
אלה הרבנים: חיים ויטל, חיים בן עטר, חיים בנבנישתי, משה קורדובירו (הרמ"ק), דון יצחק אברבנאל, חיים אבולעפיה, רבנו חננאל, רבי שבתי כהן (הש"ך), הרב אשר בן יחיאל (הרא"ש) והרב יצחק אלפסי (הרי"ף). לתרומתם התרבותית העצומה נידרש בהזדמנות אחרת. סביב שולחן ערוך, אולי.

מבחר שלטי רחובות על שמם של רבנים

כעת נותר לסגור חשבון עם הממונים על ההדפסה והתחזוקה של שלטי הרחובות, הבאים לכבד גדולי רוח וספר. נהוג לומר, "לא חשוב מה כתבו עליך בעיתון, העיקר שאייתו נכון את שמך". ברחובות שלנו, לא כולם זוכים אפילו לזה. קורדבירו זה עם י' או בלי? אברבנאל עם א' או בלי א'? אבולעפיה זה ב- I או ב-Y? ממש לא מכובד, ובטח לא מכבד.

נוח בשבע שגיאות. העיקר שעושים כבוד

נסיים את הסיור, כפי שמבטיחים הברושורים, בחזרה ברחוב לוינסקי, שם נפגוש את יכולתו של אלחנן ליב לראות את הנולד. "כל האופטימיסמוס שלי", כתב לוינסקי לפני 115 שנים, "לא יעמוד בי להאמין במה שאי אפשר להאמין, כי ירבו הקוראים העברים: הלוואי שלא יתמעטו... וגם האמת נתנה להגיד: לא הכמות העיקר, כי-אם האיכות. הקורא העברי, הקורא הטוב, הישן -- זהב מחירו".

דינוזאור במוזיאון הלח"י

ומה עושה כאן המקלדת הזו שאינה מחוברת למחשב, אתם שואלים. ובכן, ילדים, זוהי מכונת כתיבה. מוצג ארכיאולוגי שמור היטב במוזיאון הלח"י, שברחוב שטרן. על יצירתו הספרותית של בעליה, אברהם (יאיר) שטרן, כבר סיפרנו בסיורנו הקודם ברחובה הספרותי של השכונה.