מה היה קורה אילו המדינה היהודית הייתה מוקמת באוגנדה? איך היא הייתה נראית ואיך היינו אנחנו נראים? והאם באמת – כמו שהחיים המסובכים פה גורמים להיאנח לא פעם – הכל היה הרבה יותר פשוט באפריקה?
יכול להיות, ואין מצב. למדינה הזאת לא היו קוראים ישראל, אלא "הרפובליקה של עדן". להר הבית היו קוראים הר התקווה וממשיכים להיהרג גם עליו, לערים הגדולות יקראו תל אביב-מומבאסה (בראשותו של רון שקנאי), רמת-גנא ובת-ימבו, המנהיג הוא משה דיין ("הוא המנהיג הישראלי היחיד עם ביצים מול אידי אמין") וגם באוגנדה הוא נוהג לגנוב עתיקות, סמל הדואר הוא לא צבי אלא אנטילופה, זמרת המלחמות מוציאה את התקליט המצליח "חופי שנהב", סמל הפלמ"ח הוא מצ'טה וקנה סוכר, הצבא מחלק אותות וצל"שים על מלחמת הפילים וכיבוש האחו, ובקיבוץ עין שנהב מעשנים "נובלס" – מסורת זאת מסורת – אבל החפיסה נראית קצת אחרת:
זאת המדינה היהודית של יואב גתי, סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית ב"שנקר", שהתכוון לערוך השוואה בין כל האלטרנטיבות הגיאוגרפיות של מדינת היהודים – להתיישב בארצות הברית, באוסטרליה, בארגנטינה וכו' – עד שהמנחה שלו (נדב ברקן) חשב שמוטב להתמקד במקום אחד בלבד - אוגנדה. בכך התאפשר לסטודנט להתמקד וליצור פרויקט גמר עם עומק. "יש פה נקודת מוצא אמיתית", מהרהר גתי, "זה כמו מזלג דרכים שמעורר את השאלה מה היה קורה אם היינו פונים ימינה ולא שמאלה".
ומה גילית?
"עשיתי ניסוי שבדק אם ה-DNA הציוני, החלוצי, הקיבוצניק שמפריח את השממה, היה יכול להתקיים בכל מקום. גיליתי שהרבה דברים מהמורשת שלנו וממי שאנחנו - הזיכרון והמלחמות והציונות והפרחת השממה וקידוש המת - יכלו לקרות בכל מקום".
ככל שגתי נשאב לפרויקט וחקר את הישראליות דרך ספרי מלחמות (בעיקר ששת הימים), ביקור במוזיאון ההגנה ובבית בן גוריון, נדמה שהפרויקט קיבל תפנית לא מתוכננת: אם הכוונה המקורית הייתה להציג אלטרנטיבה לישראל, נדמה שאין בעצם אלטרנטיבה אמיתית. זאת אותה וילה בג'ונגל, רק שאין ערבים בסביבה אלא אויבים חדשים.
"לא ידעתי לאן הפרויקט הולך", אומר גתי. "לא אמרתי לעצמי ולמנחה שלי שאני עושה פרויקט על יהודים באפריקה ושנהיה שם עם כובש. הדברים קרו. כי יש לנו את השטח שם, יש מסילת רכבת, אז הגיוני שיהיו יישובים, והגיוני שהאפריקאי ירצה אותם בחזרה, והגיוני שיהיה לנו חוף ים במומבאסה כמו שיש לנו את תל אביב. זה מקום של אדם לבן שמגיע לארץ זרה, שהאדם שנמצא בה הוא כביכול פחות מתקדם. האדם הלבן רוצה לנצל את הקרקע, להשתמש בה ולהפוך אותה למדינה. להראות למקומי 'תראה, פה יכול להיות מפעל, תעשייה, מדינה'".
הנפח של פרויקט הגמר הזה יוצא דופן, והוא אחד הבולטים שנראו במחלקות לתקשורת חזותית בישראל בשנים האחרונות. כאשר גתי ממתג את "רפובליקת עדן" היהודית באפריקה, בלי לשכוח אף סמל לאומי ומאפיין תרבותי – שטרות מעוצבים לעילא, דגלי הלאום, תגי יחידות בצבא, פוסטר של חגיגות 20 שנה לעצמאות הרפובליקה, גלויות נושנות, עטיפות תקליטים, תנועת הכוחות במלחמות מול טנזניה וקניה (בהצדעה מהוקצעת לאלבומי הניצחון של 1967) – הוא עושה גם פעולה אחרת: מצליח להגדיר את הזהות הישראלית במבט מצחיק וכואב.
אין כאן הסתפקות בדימויים דו-ממדיים, כמקובל בעבודות גמר של מעצבים גרפיים, אלא גם תפאורה מוקפדת של לשכת המנהיג, דיין. הפריט היחיד שגתי לא הספיק להכין, בלילות חסרי השינה לקראת הגשת הפרויקט, הוא מטוס של אל-על בצבעי הלאום האפריקאיים החדשים. הוא מן הסתם היה נצבע בטורקיז כמו מי האגמים באוגנדה, עם גוונים בסגנון דגל דרום-אפריקה שהשתלטו על הדגלים ותגי היחידות, במקום התכלת והלבן.
יצאה לך פארודיה על ישראל, בעצם.
"לקחתי את הדברים שאנחנו מכירים לנקודת קיצון. תמונה של חלוץ שמצולם מלמטה כשהוא מסתכל בפאתוס אל השמיים עם גדי על הכתף – פתאום כשאני מחליף את זה באנטילופה, זה נראה הזוי. זה להראות מי אנחנו דרך מקום אחר, וכמה אנחנו מצחיקים מהצד. כשהסתכלתי על תהלוכות עם דגלים וטנקים, אפילו טקס יום העצמאות האחרון שצפיתי בו, זה נראה לי קצת מוזר ולא קשור, וככה זה גם נראה לאנשים לא ישראלים. מכיוון שזה כל כך טמון בנו, הפעם היחידה שבה אנחנו מסבירים לעצמנו למה זה קיים – היא כשאנחנו מסבירים למישהו אחר מי אנחנו. אז במקום זה, הסברתי את זה לנו".
הליטוש והרגישות לשפה של גתי, בן 29, יליד מושב בית יצחק, מסגירים את הניסיון שלו במיתוג. בשיחה איתו התברר שהוא אכן מגיע משם: לפני שהתקבל לשנקר הספיק ללמוד בבית הספר של תרצה גרנות ז"ל ולעבוד כקופירייטר במשרד הפרסום מקאן אריקסון. היום הוא מנהל קריאטייב בסטודיו פרוינדסטר. "עיצוב עניין אותי מאז שאני זוכר את עצמי, ועכשיו אני כבר לא מוגבל למלה הכתובה", הוא אומר.
עוד פרויקטי גמר בעיצוב 2013:
>> פתרונות דיור יוצאי דופן במחלקות לעיצוב פנים
>> המיטב של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ובבצלאל 2012
>> תערוכות הגמר 2011
