עבודות הגמר שהוצגו השבוע בתערוכות הבוגרים של המחלקות לעיצוב פנים מתפרשות על תחומים רבים: היו שם סטודנטים ש"טיפלו" בעיר שלמה, בשכונות, בקניונים, במגדלים, בתים, גינות, רהיטים ואביזרים. האם זו אדריכלות? אדריכלות נוף? עיצוב פנים? אולי בכלל עיצוב מוצר או גרפי?
עבודות נבחרות מהמחלקה לעיצוב פנים, המכללה למנהל, ראשון לציון
"חפרפרות אורבניות", נגה פרוסק, בת 30, בהנחיית אדריכלית היידי ארד:
לכל הסטודנטים בקורס ניתנו הנחיות זהות: המיקום – גינת לוינסקי בשכונת נווה שאנן, בדרום תל אביב. אופן ההתערבות – תכנון מרחב תת-קרקעי מתחת לגינה, כדי שלא "לבזבז" שטח יקר. קהל היעד – עובדים זרים ומבקשי מקלט, שחיים בסביבת הגינה.
תוכניות לעתיד: "יש שתי אופציות: או שאלך לעבוד במשרד אדריכלים ואתפתח משם, או שאמשיך לעצמאות. אני חושבת שכדאי לי לצבור ניסיון".
צפו באופציות המרתקות שתיכננו הסטודנטים לגינת לוינסקי:
"מקום/מתווה/חברה", אביתר רצבי, בן 28, בהנחיית האדריכל דורון חזן והמעצב אלעד גרבינסקי: הסטודנטים בקורס נדרשו לאתר בעיה בשכונת רמת יוסף שבבת ים, ולהציע לה פתרון. רצבי מסביר שמה שלכד את עיניו הם השטחים שבין שיכוני הרכבת, ומשפט שנחרט בזיכרונו, שאמר ראש העיר הנודע של קוריצ'יבה, האדריכל חיימי לרנר, ש"העיר היא המפלט האחרון של הסולידריות החברתית". רצבי סבור שערכי הסוציאליזם מתקופת הקמתם של השיכונים נעלמו מהווייתם, והיום הם הפכו לסמל ל"כיעור, לעוני ולדיכאון".
"Inside out", קרין ג'וזף לוי, בת 29, בהנחיית האדריכליות טלי אנדרסון כהן ולילך גרוסברד ענבר:
הפרויקט ממוקם בגן "סן סימון" בירושלים, ותוכנן במסגרת סטודיו שעסק בגנים ציבוריים בעיר הבירה. גוז'ף-לוי זיהתה שמשתמשי הגן – יש בו שני מבני ציבור, אחד לנכים והשני בית אבות – נמצאים בעיקר בשוליו, לאורך השבילים. כדי להחיות את מרכז הגן היא תכננה שני מוקדים חדשים: ספרייה ציבורית וסקייט-פארק.
באמצעותם היא מנסה להכניס לשטח הפארק משתמשים נוספים, חדשים - "אם זה ילדים מהשכונה, או נכדים שבאים לבקר את הסבא". את הספרייה תיכננה בהשראת הספרייה שבשכונת נווה שאנן, בתל אביב: מדפי הספרים מפוזרים לאורך השבילים, כשגוז'ף לוי בחרה להרחיב בכל פעם נקודה אחרת. האלמנטים בנויים מעץ ומבטון, ובין הספסלים פוזרו משטחי צמיגים גרוסים בגוון ורוד.
תוכניות לעתיד: "היום אני עובדת בחברת מטבחים. אני מקווה להיכנס לתחום כמה שיותר מהר, לעבוד במשרד אדריכלים או באופן עצמאי".
המחלקה לעיצוב פנים, HIT המכון הטכנולוגי, חולון
רוב הסטודנטים במחלקה לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון עסקו בשאלות של דיור וצפיפות מגורים. נראה כי נקודת המוצא שלהם הייתה המציאות הישראלית המייאשת, כשאין כמעט פתרונות דיור לקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות. ראשת המחלקה, האדריכלית ברכה קונדה, מאמינה שלמעצבי פנים יש את היכולת להתבונן "מגובה העין של המשתמש, מלמטה למעלה", ולהציג שאלות שהאדריכלות הפסיקה לשאול: "במה שונה האדם היום מהאדם האוניברסלי שעבורו רוב הדירות מתוכננות?".
"בן ממשיך בעיר", רעות מלא-רון, בת 29, בהנחיית אדריכל ניסן ורשבסקי:
מלא-רון היא דור רביעי בתל אביב. שני אחיה, היא מספרת, עזבו את העיר, "אחד לחו"ל והשני לרמת-גן". מלא-רון סבורה שתל אביב היא עיר תוססת, צעירה, שכיף לגור בה ולגדל בה ילדים. אבל היא חשה שהעיר "מגרשת החוצה את תושביה בגילאים הכי קריטיים, שבין 25 ל-35, שנים שבהן הם מפתחים קריירה ומקימים משפחה. אנשים בגיל הזה כמעט ולא יכולים לגור פה".
מלא-רון חקרה את נושא ה"בנים הממשיכים" בקיבוצים ובמושבים, וניסתה להחיל את העיקרון הזה, באמצעות פתרון אדריכלי, על החללים שיש בעיר בין הבניינים. היא תכננה מכולות, שאותן היא מכנה "פרזיטים", שכן הן צמודות וניזונות מתשתיות של בניינים קיימים או חדשים, מהצפון הישן ועד פלורנטין. כל יחידה משתרעת על פני 42 מ"ר, וניתן לחבר בין שתיים, ליצירת מרחב גדול יותר.
במניפסט "בן ממשיך בעיר", שחיברה לפרויקט, היא כותבת שהמכולות יהיו רכוש העירייה, וכל דייר יהיה זכאי לקבל "פרזיט" למשך חמש שנים לכל היותר, בשכר דירה מסובסד וזול, תמורת התנדבות חודשית. הבניינים הקיימים ירוויחו בתמורה מעלית, שיפוץ חיצוני וכדומה. "אני מאמינה שהפרויקט ייתן מענה לצעירים, וגם יוסיף שכבה וויזואלית חדשה לעיר", היא מסכמת.
תוכניות לעתיד: "אני בונה תיק עבודות, במטרה ללכת לעבוד במשרד אדריכלים, וללמוד דברים שאני לא יודעת".
"פרא עירוני", הילה נבו, בת 29, בהנחיית אדריכל אודי קרמסקי:בימים אלו מתרומם בפינת שדרות רוטשילד ורחוב אלנבי "מגדל מאייר". אין ספק שמדובר בנקודת ציון חדשה בעיר, שכן זהו מגדל המגורים הגבוה ביותר שנבנה בה אי פעם. נבו הוטרדה מכך שנבנים מגדלים רבים, ומנגד לא נוספים לעיר שטחים פתוחים. "בדקתי מהו היקף השטחים הציבוריים שזכאיים לו מספר התושבים שיגורו במגדל, על פי התקן", היא מסבירה. המסקנה שלה היתה שהקריטריונים האלה כלל לא חלים על מגדל, שהוא שטח פרטי, ולכן החליטה "לפתוח" בו ארבע קומות, בין הקומה השביעית לעשירית.
המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה, שנקר, רמת גן
המחלקה שיתפה פעולה עם ארבעה קניונים של חברת "גזית גלוב", בראשון לציון, כפר סבא ויוקנעם. האדריכלית ד"ר רבקה ויזל, אחת ממנחות הסטודיו, מסבירה שהסטודנטים עשו מחקר על כל קניון וקניון: "הם גילו אזורים שאין בהם תנועה, שימוש או תאורה מספקת. כל סטודנט בנה תזה שתעניק מענה לבעיות האלו". האדריכלית גלית שיף, מנחה אחרת, מוסיפה ש"סטודנטים רבים הביעו ביקורת על יחסי החוץ-פנים של הקניון, וניסו להוציא החוצה פונקציות מסוגרות. חלק מהסטודנטים ביקרו את היעדר השימושים והציעו להוסיף היבטים תרבותיים".
הסוציולוג האמריקאי ריי אולדנבורג הגדיר בספרו "The Great Good Places" את המושג "המקום השלישי". אלו המקומות שאנחנו הולכים אליהם אחרי העבודה והבית (שבמקום הראשון והשני) – מקומות שעונים על צרכינו החברתיים כקהילה. חלפון מסמנת את קניון G בכפר סבא כ"מקום שלישי", אבל היא זיהתה שהמבקרים בו הם אנשים בעלי רקע חברתי שונה לחלוטין, שאין להם שום יכולת לייצר אינטראקציה זה עם זה. "אין בקניון שום תשתית מוגדרת לישיבה ולדיון, מלבד התשתית המוכרת, שקוראת למבקרים לקנות עוד ועוד", היא מסבירה.
באותו קניון זיהתה רוזן כמה בעיות: אזורים שאין בהם תאורה טבעית, אזורים שיש בהם תאורה מסנוורת, היעדר מגוון של מקומות ישיבה, אזורים שלא פעילים לאורך שעות ארוכות, וחלל ג'ימבורי שמשמש רק ילדים. בנוסף, היא אומרת, "הקניון הוא לא באמת ציבורי, אין בו אופציות בחירה. ואם אתה רוצה לנוח, אז רק בבית קפה, שם צריך לשלם".
גם העבודה הזו מתייחסת לקניון בכפר סבא. ט'גר מספרת שחיפשה איך ליצור המשכיות בין המקומות השונים בקניון, ואיך ליצור אייקון אקולוגי על הגג שלו. בניגוד לחללי הפנים, שהם פרטיים, שם חשבה טג'ר שאפשר ליהנות מפארק ציבורי. לכן תיכננה מעין פארק היקפי מעל הקניון והכביש המוביל אליו, בדומה ל"היי-ליין" שמעל מסילת הרכבת הנטושה במנהטן. לאורך הפארק היא פיזרה ערוגות, איזורי ישיבה ובית קפה. בנוסף, באלמנט הצללה שתיכננה היא שזרה פאנלים סולאריים, וכך יש לו שימוש כפול – גוף תאורה בלילה, פרגולה ביום.
תוכניות לעתיד: "אני רוצה להמשיך ליצור. חוששת לעשות שרטוטים למישהו, למרות שכנראה אין ברירה. אני גם מאוד אשמח לעסוק באדריכלות נוף".
>> ומה קורה כשמבקשים מהסטודנטים להניח את הנייר, לעזוב את המחשב ולהקים מבנה של ממש?
