חשבת שאם לא תדברו על פרידה וסגירת מעגלים אז הסוף לא יגיע?
15 שנה טיפלתי בליאון ר. אז למה המוות שלו בגיל 90, אחרי החלמה מקורונה, גורם לי להרגיש מרומה? ד"ר עמוסי, רופא משפחה, עושה חשבון נפש לאחר מותו של מטופל
רופא משפחה שומע בכמה דרכים על פטירה של מטופל. מודעת אבל בעיתון הבוקר או על אחת הגדרות בדרך למרפאה. הודעה של בן משפחה שמבקש להודיע לרופא שיקירו נפטר. דיווח מקרי של שכן או מכר שבא למרפאה מסיבה אחרת לגמרי, או בכניסה לגיליון הרפואי חודשים אחרי הפטירה, משתנק אל מול הודעה לקונית של אגף המחשוב.
כמעט כל העוסקים במקצוע הרפואה נפגשים עם המוות בעבודתם. זה חלק מהמקצוע. במחלקות טיפול נמרץ ומחלקות פנימיות נפטרים יותר מאשר בכירורגיה או במחלקת נשים. במחלקות הדימות או הפתולוגיה אין ממש פטירות, למרות שזה מרחף שם כל העת. במחלקות ילדים, לשמחתנו, כמעט ואין פטירות, וכשיש זה אירוע מטלטל במיוחד.
פטירות בבית החולים שונות מפטירות אצל רופא המשפחה. במחלקות בית החולים זה לאחר אשפוז ארוך או קצר, עם או בלי החייאה מדממת. בדרך כלל מתרחש רגע תיאטרלי ולא ממש דרמטי, של קביעת שעת הפטירה, לרוב אל מול תרשים אק"ג מיושר, מילוי טפסים עם רישום סיבת המוות, שלאחרונה הפך לפוליטי, ופינוי הנפטר מהמחלקה לאחר מסירת הבשורה למשפחה.
רופא משפחה, ברוב המקרים, לא רואה את רגע הפטירה של מטופליו ולא נדרש לקבוע מוות או למלא את טפסי הפטירה. למרות הריחוק מהנפטר ומשפחתו, והשקט בו הוא שומע על הפטירה, ההדהוד הרגשי מתקיים. מתקיים בעוצמה הנמשכת ימים ושבועות ארוכים.
הביקור האחרון
בליאון ר. טיפלתי חמש עשרה שנים. הוא גר ברחוב סמוך למרפאה. בית פרטי קטן עם גינה מטופחת. לאחר פטירת אשתו לפני כחמש שנים נראה שהקשר בינינו התהדק. הביקורים נעשו ארוכים יותר ועסקו פחות ברפואה ויותר בחיים. לליאון הייתה רשימת אבחנות מרשימה ורשימת תרופות מרשימה אף יותר. למרות תשעים שנותיו ושתי הרשימות המאיימות, המופיעות בכל הפניה או סיכום רפואי, ליאון היה צלול וחיוני בצורה יוצאת דופן, והצליח להשתקם גם לאחר כמה אשפוזים משמעותיים בהם לא נתנו לו סיכוי.
הוא היה מגיע אלי לביקור אחת לכמה שבועות בהליכה מביתו. לפני כמה שנים החל משתמש במקלות הליכה של תרמילאים, בהמשך במקל הליכה עם שלוש רגליים, כתף של מטפלת זרה, הליכון, ובשנה האחרונה התקשה לצעוד, והתחלתי אני להגיע לביתו אחת לחודש או חודשיים לביקור. ביקור בו החלק הרפואי היה אורך שלוש דקות ובשאר הזמן התקיימה שיחה על צ'י קונג, קורונה ואף ביקורת על הטורים שלי.
אני מרגיש קצת מרומה. מאיפה המוות הזה הגיח, ככה פתאום? לא עסקנו בכלל בסוגיות סוף החיים, נושא די רלוונטי לאיש בן 90 עם כזו רשימת אבחנות. לא התכוננו לפרידה, למרות שידעתי שהיא קרובה.
למה לא נגעת במוות?
אני נוהג לעסוק בסוף החיים כשיש הידרדרות ברורה, לרוב כשיש ברקע מחלה אונקולוגית שמעבר לטיפול. האם צריך לעסוק בסוגיות סוף החיים אצל כל מטופל מעל גיל מסוים? יש לזה קריטריונים? עזוב קריטריונים, כתבת שכבר שנה אתה חושש שכל ביקור הוא האחרון, אז למה לא נגעת במוות? למה נמנעת מזה? בשל האופטימיות של ליאון? בשל האופטימיות שלך? בשל אי הנוחות שבנושא? חשבת שאם לא תדברו על פרידות וסגירת מעגלים הסוף לא יגיע?
יש בכלל מקום לגעת במוות אצל קשיש יציב ואופטימי? וגבר בן 60 מעשן, עם סוכרת ומשקל עודף לא נמצא לקראת סוף החיים? אני עצמי לא נמצא לקראת סוף החיים? לא כולנו, בסופו של דבר, סופרים לאחור? כל זה מובן מאליו, אבל אצל מי עוסקים בזה ומתי - זה קצת יותר מורכב.
הרבה שאלות השארת לי, ליאון. אריה גיבור שכמוך.
