המטופל השקט: מה קורה כשרופא משפחה מגיע לחדר מיון?
שעה שלוש לפנות בוקר, אחרי 12 שעות במיון (כולל בידוד באגף קורונה), היא קשה למטופלים, גם אם הם רופאים בעצמם. ד"ר דורון עמוסי התאשפז ויש לו כמה הערות
אשפוז בבית חולים. מי לא חשב על זה פעם. איך זה יהיה לשכב חולה בחדר מיון ולעבור בירור דחוף. להיכנס למפעל המאיים הזה, עם הארובות המעשנות, שנקרא בית חולים. לפני שבועיים זה קרה לי. כאב בטן, עליית חום עד 39 והרגשה כללית גרועה. המתנה סבלנית של יממה. חוסר שיפור. בשעה 15:00 כתבתי לעצמי הפניה, והתייצבתי בשערי חדר המיון.
חולה עם חום מועבר לבדיקה באגף קורונה. נשמע הגיוני. אגף קורונה, בלי מלווים. עדיין הגיוני, אבל כבר פחות נעים וממחיש את העובדה שאתה עומד לקבל טיפול, תוך הסתכנות בכניסה למקום בו אתה עלול להידבק. השכיבו אותי בחדר מבודד, אלתור של קירות גבס במקום הווילונות המסורתיים, וצוות רפואי ממוגן מכף רגל ועד ראש החל מטפל בי.
איש צוות בלתי מזוהה
תשאול רפואי, בדיקות דם ושתן והחשוב מכל, בדיקת קורונה. כולם היו אדיבים ביותר. הסטז'רית שקיבלה אותי, המתמחה ששמע את הסיפור מהסטז'רית, האח שביצע את המשטח והאחות שלקחה את בדיקות הדם ותלתה את עירוי הנוזלים, או שאולי זה היה אותו אדם. למרות ניסיונותיי לתקשר עם הצוות, זה בלתי אפשרי לדעת מי מתקרב אליך עם חלוק, מסכה, כובע רחצה, כפפות ומשקף. מדבקה פשוטה עם השם על החלוק הכחול הייתה עוזרת לי מאוד.
בדיקות הדם הדגימו סערה גדולה המתרחשת בגופי, והוחלט לתת לי אנטיביוטיקה ולנסות לאפיין את הסערה על ידי בדיקת CT בטן. הבדיקה הוזמנה והונחיתי להיעזר בסבלנות. טווח של שעות אמרה המזכירה כבדרך אגב. מסר מאוד חשוב באי הוודאות הכללית. בינתיים הגיעה תשובת מעבדה ששללה קורונה והועברתי למיון הכללי, נפגש שוב עם מלווי. איזו הקלה. "פעם ראשונה שאתה עושה CT? זה לא כואב. עוד חמש דקות תהייה בחוץ", אמר טכנאי הרנטגן. שוב, מידע פשוט, אנושי, שעושה הבדל עצום.
13 שעות בחדר מיון
לאחר תשע שעות בחדר המיון הגיע פיענוח ה-CT, התגבשה אבחנה, וניתנה תכנית טיפול. בחצות הלילה התבשרתי כי הוחלט להמשיך את הטיפול באשפוז במחלקה כירורגית. באמת?! זה ממש נחוץ? אולי אטול אנטיביוטיקה בבית? החלטת הרופאות הייתה חד משמעית ולא השאירה פתח לדיון על אפשרויות אחרות. אשתי מיהרה הביתה להכין תיק לנופש שמשכו לא ברור, מקווה לחזור עוד לפני שאלך לישון בחדרי במחלקה. היא כל כך התאכזבה לחזור בשעה 02:00 ולהמתין עוד שעתיים עד שיצאנו מהמיון, 13 שעות אחרי הגעתנו.
אחרי עשרים שנות עבודה באותו חדר מיון אני מכיר את האילוצים הרבים של המערכת ואת התנהלות המטופלים, כך גם אשתי, מסיפוריי לאורך השנים. למרות זאת היא לא הצליחה להימנע מלגשת לתחנת האחיות ולשאול כל חצי שעה למה אנחנו מחכים? מה הכוונה עוד לא חתמו על האשפוז? אז איפה הסניטר? ועוד ועוד. אני לא בא להוכיח את אשתי על קוצר רוחה, רק לציין שבשעה שלוש לפנות בוקר, אחרי 12 שעות במיון, קשה למטופלים. קשה אפילו יותר למלווים.
מטפלים, אבל לא שואלים לשלומך
הימים היו ימי חג, מחלקה לא מאוד עמוסה, וקיבלתי מיטה בחדר לשניים, ליד החלון. ארונית שאפשר לסדר. ספל, שני ספרים ולפטופ. מנסה להתחיל שגרת אשפוז. במחלקה, כל שמונה שעות מתחלפת משמרת האחיות. אני זוכר כל אחד מהאחים והאחיות שטיפלו בי. שירה ואולגה, יילנה וואסאם. חלקם מדברים יותר וחלקם פחות. כולם חייכנים ותקשורתיים. כל אחד מהם קבע איך יראו שמונה השעות הבאות של החלפת שקיות עירוי ותרופות. כולם הצטיינו.
חוויה טובה, למרות הכל
ברור לגמרי שחוויותיי כרופא, כאחד הבא מתוך המערכת, אינן דומות לחוויותיו של אדם משדה אחר. חוקר ספרות, איש היי-טק או חקלאי, שלא יודע מה זה CT או 150 CRP , ודאי היה רואה את זה אחרת. עדיין, זה לא מבטל את מה שחוויתי.
בסופו של דבר, למרות הקשיים, זו הייתה חוויה טובה. המפעל הענק הזה, שרוב האנשים בכלל לא מודעים למורכבות התהליכים המתרחשים בו, עובד. הגעתי נורא חולה, ותוך עשר שעות הייתה אבחנה והתחילו לטפל בי. לאחר כמה ימים שוחררתי במצב טוב להמשך טיפול בבית, תוך שאני מקושר למרפאת בית החולים שאמורה להמשיך את הבירור. יש לי לא מעט הערות, אבל בגדול זה עובד. המכונה הזו טיפלה בי יופי.
