כל העולם משתנה לנגד העיניים. גם המרפאה שלי. גם המקצוע שלי. כבר חמישה חודשים שאני עובד בצל הקורונה. גל ראשון? גל שני? לא ראיתי עליה של ממש בתחלואה הנשימתית, לא במרפאה ולא בבית החולים בו אני עובד. מה שכן, אני רואה עלייה בלחץ, בבדידות, בהחמרת מצב הרוח של המטופלים והצוות.
יום שלישי. שלוש אחר הצהריים. כבר מהחנייה אני רואה מספר אנשים עומדים ליד דלת המרפאה. מראה חריג, לאור העובדה שיותר ממחצית הביקורים הם טלפונים בימים אלה. כשאני מתקרב אני שומע "הנה הוא מגיע", מאשה שאני לא מזהה. בת של מטופלת קשישה שלי מתרוממת מהספסל, אמא שלי מרגישה לא טוב, אני מבקשת שתראה אותה ראשונה. אפתח את המחשב ואתחיל לקרוא לכם, אני משיב. סבלנות.
אני נכנס למרפאה ונועל את הדלת. דבורי המזכירה שולחת אלי מבט חומל תוך כדי שיחה עם מטופל הדורש בדיקות קורונה. המטופל הראשון מחכה ליד הדלת כבר שעתיים, היא לוחשת לי. שיהיה בהצלחה. אני פותח את המחשב ומטלפן לנייד של הבחור שעומד ליד הדלת.
הי נועם, מה שלומך? האמת, לא טוב. יהלי מהגן של הבן שלי חיובית לקורונה. הגננת אמרה ללכת לקופת חולים לעשות בדיקה. הוא אכן נדרש לבדיקה, אבל זה באחריות משרד החינוך ומשרד הבריאות שמבצעים את הבדיקות במרוכז. מה פתאום?! הגננת אמרה בקופת חולים, כל הילדים כבר עשו!
אני מבין שלא אוכל לצאת מזה. הוא אומר הגננת אני אומר הנחיות משרד הבריאות. אני מוציא לו הפניה לבדיקה, מאחל לו בהצלחה ומדגיש שבדיקה שלילית לא מקצרת את הבידוד - 14 יום מהמפגש האחרון עם יהלי.
מיד אחריו אני מטלפן לחגית ב', מטופלת ותיקה שאני מאוד מחבב. אתה חייב להציל אותי. החברה של הבן שלי התגלתה אתמול כחיובית. אנחנו חייבים בדיקה לכל המשפחה. היא הייתה אצלנו כל סוף השבוע. ואיך היא מרגישה? היא בריאה לגמרי. ואתם, מישהו חולה? מה פתאום. את יודעת שמי שאסימפטומטי לא צריך בדיקה? פשוט צריך להשלים 14 ימי בידוד. כן אבל הבן שלי חובל על סטי"ל, שלא יעצרו ספינה שלמה. אל תדאגי לצבא, הם ימצאו איך לעקוב אחריו. אתה בטוח? בטוח.
עכשיו אני מזמין את הקשישה ובתה מהספסל. כאבים נוראיים בשל התפרצות של שלבקת חוגרת במותן שמאל. סובלת נורא. אני יושב איתן עשרים דקות ומסביר על המחלה ועל הטיפול. הן לא מצליחות לקבוע תורים. כולם מזמינים אותם לביקורים טלפונים והן בתחושה של הזנחה. שלושה רופאים דיברו איתן עד כה. האבחנה, הנכונה, נעשתה על פי תמונה שנשלחה בווטסאפ לפני ארבעה ימים, וגם הגדלת הטיפול בנוגדי הכאב בסך הכל טובה, אבל שלקשישה מקסימה כזו ייקח ארבעה ימים לשבת עם רופא ולקבל הסבר והדרכה על המחלה שלה?! זה לא טוב.
אחרי עשרים דקות הן יוצאות ואני חוזר לסחרור שיחות הטלפון. כולם רוצים בדיקות קורונה. אין טעם לבצע בדיקה למי שמרגיש טוב. כן, גם אם הוא עובד בתעשייה האווירית; וגם אם הוריו חולים מאוד והוא עלול להדביק אותם; וגם אם לפני שלוש שנים עברת ניתוח לגידול בתירואיד. לאחר כשעה יש שיחות חוזרות עם מטופלים שפיתחו כאב גרון מאז השיחה הראשונה. כולם קוראים את אותן ההנחיות ומגלים נחישות לקבל את הבדיקה.
אי הוודאות זהה אצל כולם
לאור שיטפון שיחות הטלפון והמיילים, אני בעיכוב של יותר מחצי שעה. אני מסנן שתי שיחות מאחי ואחת מחבר קרוב, חוזר בתשובה הגר בבני ברק. מיד אחרי השיחות מתקבלת הודעת ווטסאפ מאחי: "אתה חייב להציל אותנו. רום נחשף לילד חיובי בגן. מה אנחנו עושים?" בידוד של רום עם אחד מכם ל-14 יום. אשלח לו בדיקה בהמשך הערב. אני במרפאה על סף קריסה, אטלפן מהדרך הביתה.
בשעה עשר, צרוד ומותש אני נכנס לאוטו. את עשרים הדקות הביתה אני עושה בהסברים על אפשרויות הבידוד של רום שנדבק בגן ושל זלמן שניאור שנדבק בחיידר. שוב חוזר על חוסר התכלית בביצוע בדיקה לבני הבית, לפני שיודעים שהילדים חיוביים. כשאני נכנס הביתה, מנסה לאכול שאריות מארוחת הערב, אשתי מספרת שבחבורה של בני הצעיר שלושה מתוך חמישה חברים בבידוד, ומנסה להבין איך אמורה להראות קייטנת האימהות אותה תכננו.
אי הוודאות הביולוגית סביב הקורונה זהה אצל כולם. אצל אבא של יהלי, אבא של רום, אשתו של ד"ר עמוסי, וכנראה שגם במשרד הבריאות שמשנה את ההנחיות חדשות לבקרים. לפני עידן הקורונה היה לנו ידע וניסיון בנוגע למחלות של מטופלינו. כעת נראה שיש לנו בעיה בידע, וגם הניסיון לא רב. זה נורא מקשה על הטיפול, זה ערער איזה גבול דמיוני ששמר עלי וכעת אני מרגיש חשוף מתמיד. נראה כמה זמן אחזיק מעמק בטירוף הזה.
צילום ד"ר עמוסי: טלי שיאצו
