"בכל שנה אני מטפל בחולי שפעת עם תמונה קלינית קשה הרבה יותר"
ואף אחד לא עומד לכבודי במרפסת. ד"ר עמוסי שואל למה הוא מרגיש שחוק: הרי ממש מחלה אני לא רואה, אז מה יש בווירוס הקורונה שגורם לי לגמור בקושי את יום העבודה?
ושוב אני שואל את עצמי האם אני שחוק, ולמה. הרי ממש מחלה אני לא רואה. בכל חורף אני מטפל בחולי שפעת עם תמונה קלינית קשה הרבה יותר, ואף אחד לא עומד לכבודי במרפסת. אני עובד כרופא משפחה במרכז הארץ. יש לי ולשותפיי במרפאה כחמשת אלפים מטופלים, מתוכם כמה עשרות אובחנו כחולי קורונה. רובם המכריע שהו בבידוד בביתם ולא חוו תסמיני מחלה.
מטופלת אחת, עם מחלת ריאות משמעותית, אושפזה לשבוע, המשיכה במלונית, וכעת, שלושה חודשים אחרי האשפוז היא חוזרת אט אט לעצמה. היו גם שתי פטירות של קשישים עם מחלות רקע וקורונה, דבר שעם כל הצער, קורה בכל חורף. אז מה יש בווירוס הזה, covid 19, שגורם לי לגמור בקושי את יום העבודה. להתבאס מחמש שיחות טלפון שיש לי לעשות בחצי השעה האחרונה של המשמרת, ולא ליהנות מהטיפול בחולים השונים שאני מזמין להיבדק במרפאה?
משהו במקצוע שלי השתנה. המפגש הפרונטאלי התחלף בשיחות טלפון, מה ששינה את היומיום שלי לגמרי. מאוד פשוט לאבחן דלקת תוספתן, החמרה באי ספיקת לב או לטפל בכאב גב, צינון או דלקת ריאות. כנראה שלא זה מה ששומר לי על הרעננות במקצוע. כמובן שנעים לראות מטופל המחלים מדלקת ריאות או לאבחן מהר דלקת של התוספתן ולשלוח למיון, אבל העונג הגדול, היומיומי הוא הקשר עם המטופלים. קשר מיוחד, בלתי אמצעי.
אדם מתעורר בביתו ומרגיש חולה ובא לקבל עצה מאיש עם ידע וניסיון המטפל במחלות. הטיפול עצמו, ברוב המקרים, ברור ומוכר. כמו בכל מקצוע, תשעים אחוז מהפניות ברורות מיד עם הכניסה לחדר, אבל מה שאהבתי זה את הצ'ט עם המטופל, את הפרספקטיבה של היכרות ארוכת שנים, את הסיפורים הנלווים ואת ההתמודדות השונה של מטופלים שונים עם החולי. וכל הדברים האלה נעלמו בשל הקורונה. נוסיף לזה את זה שלפחות מחצית מהזמן אני מטפל בהתנהלות מערכתית סביב הקורונה, התנהלות מעורפלת, לא תמיד ברורה ומשתנה, וזה הופך את היומיום שלי לקשה יותר.
מהצצה לפעילות בבית החולים, גם שם לא לגמרי ברור לי נושא השחיקה. במחלקות המטפלות בחולי הקורונה הקשים, המחלקות הפנימיות והיחידות לטיפול נמרץ, עובדים בתפוסה מלאה. תפוסה מלאה כמו בשאר ימות השנה. לא זכור לי, בעשרים שנותיי במקצוע, שבמחלקות הפנימיות, או ביחידות לטיפול נמרץ, היו מיטות ריקות לאורך זמן. בית חולים זו מערכת כלכלית העובדת על ניצולת מלאה.
החולים, חולי הקורונה, חלקם בינוניים וחלקם קשים ביותר הדורשים טיפולים דמיוניים ממש, הם חולים הממלאים את המחלקות, עכשיו כמו בשאר ימות השנה. במחלקות פנימיות, מטבע הדברים, שוכבים חולים קשים, וביחידות טיפול נמרץ תמיד מטפלים בחולים הקשים ביותר הדורשים התערבויות פלאיות.
עומס של אי ודאות
אז איפה הבעיה? למה רבים מהרופאים חווים שחיקה? גם פה אני מניח שמדובר באי הוודאות סביב המחלה העלומה הזו. על פני השטח העבודה נורמלית, אפילו קלה יותר לאור הקטנה במספר המיטות בכדי לשמור על תנאי בידוד ראויים, אבל באוויר מרחף פוטנציאל של אסון. אנו זוכרים את המראות מאיטליה, ספרד וניו יורק ומבינים שהנורמליות בה אנו עובדים יכולה ברגע אחד להפוך לשדה קרב, והפער הזה בין היום יום השפוי לתרחישי האימה קשה להכלה. נוסיף לזה טקסי מגיפה בצורת הלבוש והמיגון, ספירת נדבקים ופטירות, אולפני חדשות עם יועצים רפואיים מצומצמי גבות ותשואות לצוותים הרפואיים, וכבר יש את כל ההתניות לתחושות משבר ושחיקה.
במחלקות לרפואה דחופה (חדרי המיון – מלר"ד) העומס בלתי נסבל. לאחר תקופה רגועה בחודשים הראשונים לבהלה, בה אנשים נמנעו מלגשת למיון, כעת, לאור ירידה במענה של שירותי הבריאות בקהילה, אנשים פונים למיון עם כל כאב ראש, כאב גב או מחלת חום קלה. רופאי המלר"ד, בדומה לרופאים הראשוניים, לא מתמודדים עם תחלואה נשימתית קשה אלא עם עומס חריג הנובע מאי ודאות וחוסר היערכות מספק בקהילה ל-covid 19.
אני מוצא הבדל בין השפעת covid 19 על עבודת צוותי הקהילה והמלר"ד לבין השפעתו על רופאי המחלקות המטפלים בחולים הקשים. למרות הסיבות השונות לשחיקה בין צוותי הרפואה בקהילה ובתי החולים אני מתרשם שעל כל הצוותים הרפואיים עוברת תקופה מיוחדת וקשה. חשוב שראשי המערכות השונות, כולל מנהלי מחלקות ואחראי מתמחים בכל מחלקה, יחשבו איך לשמר את חיוניות הצוותים שלהם במרוץ המוזר הזה, שעומד להיות ארוך.
